סטופג' – היעצרות

פתאום סטופג'

דמיינו שאתם משוחחים בטלפון עם חבר או חברה טובים, והחברה משתפת אתכם בסיפור מהימים האחרונים. הסיפור מרתק אתכם, אתם שואלים שאלות, ומעורבים מאד. וממש באמצע הסיפור, כשאתם מאד מתוחים, היא מקבלת שיחת טלפון שהיא חייבת לענות עליה. מכירים את הסיטואציה? עכשיו אתם מחכים. או גרוע מכך, אולי היא מבטיחה שתדברו מאוחר יותר. מה התחושה עכשיו? זו תחושה של סטופג'. היעצרות.

אתם מרגישים היטב את האימפליינג (זוכרים מה רוצה האימפליינג?). האימפליינג להמשך הסיפור. אתם לא יודעים איך הוא ממשיך, יש לכם כל מיני כיוונים. אבל אתם מחכים שהחברה שלכם תחזור ותמשיך את הסיפור. ובינתיים…

בינתיים החיים ממשיכים. תהליך החיים ממשיך, גם אם הסיפור עצר בינתיים, ומחכה להמשכו. אבל האימפליינג להמשך הסיפור מזכיר שהתהליך הזה נפסק.

נשים לב לכמה דברים חשובים כאן:

אנחנו בסטופג'. זה אומר שהיבט מסויים של תהליך גוף-סביבה מפריד את עצמו על-ידי חסרונו. הסיפור עצר, ומחכה להמשכו. תהליך שמיעת הסיפור מפריד את עצמו מתהליך החיים ונשאר מרומז (implied). תהליך שמיעת הסיפור הוא עכשיו נפרד מהתהליך השלם, ונפסק.

משהו נשאר אותו הדבר – האימפליינג לדעת את המשך הסיפור נשאר אותו דבר. הוא לא משתנה. הוא ישתנה רק כאשר הסיפור ימשיך ויישא את האימפליינג קדימה (Carrying Forward). בינתיים יש אימפליינג שאיננו משתנה.

אובייקט שחסר – מה שמפריד את תהליך הסיפור מהתהליך השלם של הגוף הוא היבט אחד שחסר (במקרה הזה, המשך הסיפור). החלק החסר עוצר את התהליך בחסרונו. ג'נדלין מכנה את החלק החסר – "אובייקט".

מה קורה כשאנחנו בסטופג'?

אם עד עכשיו התהליך זרם והשתנה כל הזמן – אימפליינג, אוקורינג, ונשיאה קדימה, וחוזר חלילה. כרגע, יש אימפליינג שלא מקבל מענה, ולא נישא קדימה. תהליך החיים הכולל ממשיך הלאה – אנחנו ממשיכים לחיות גם כאשר הסיפור נפסק. היבט אחד – שמיעת המשך הסיפור עצר ולכן מפריד את עצמו מתהליך החיים הכולל. עכשיו יש תהליך חיים כולל של הגוף, ובנפרד לו את התהליך שעצר ומבקש להינשא קדימה (אבל בינתיים לא יכול).

למשל, אנחנו רעבים ולא מקבלים אוכל, והאימפליינג לאוכל לא נישא קדימה. תהליך הרעב עצר ומחכה למשהו שיישא את הרעב קדימה וישנה את האימפליינג. אבל הגוף לא מפסיק לחיות גם כשיש סטופג' של היבט מסויים. גם כשרעבים ותהליך העיכול נפסק, הגוף ממשיך.

אימפליינג שנשאר אותו הדבר

עד עכשיו היתה השתנות כל הזמן. כמו בצעידה – יש אימפליינג לתנועה הבאה, ומה שמופיע בסביבה ותומך בצעד נושא את התנועה קדימה, וכך הלאה. כשאנחנו חושבים על הצעידה, אנחנו יכולים לחשוב על האימפליינג, על מה שמופיע ועל הנשיאה קדימה. אבל כשאנחנו צועדים ממש, אנחנו לא מרגישים את האימפליינג והנשיאה קדימה. הם מתרחשים בתוך זרימה. אבל אם פתאום יד נסתרת תאחז בברך שלנו באמצע התנועה, ולא תאפשר לנו להמשיך? אם דבר כזה קורה, אנחנו מרגישים בדיוק שם את האימפליינג להמשך.

האימפליינג מאד מורגש כשיש סטופג'.

גם כאשר אנחנו נושמים אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לנשימה. אבל כמשהו עוצר את הנשימה שלנו, מרגישים היטב את האימפליינג להמשיך לנשום.

במהלך סטופג', כשלא מגיע משהו שיישא את האימפליינג הלאה, האימפליינג נשאר אותו דבר. הוא לא משתנה. הוא ממתין שמשהו יגיע וישא אותו קדימה וישנה אותו. אבל כל עוד זה לא קורה, האימפליינג נשאר אותו הדבר. ואז הוא גם מורגש.

אובייקט חסר

אם תעצרו את הנשימה, תרגישו את האימפליינג להמשך הנשימה. אתם גם תרגישו "רעב" למשהו – להתרחבות הריאות, למנה של אוויר, משהו שאתם מייחלים לו עכשיו – זה האובייקט. זהו האובייקט החסר, שבחסרונו תהליך הנשימה עוצר. זהו האובייקט החסר שאם יופיע התהליך יחזור (resumes).

ג'נדלין מדגיש שבשלב זה, בפרק 3, אפשר לדבר על אובייקט רק כעל אובייקט חסר. ברגע שהאובייקט מופיע והתהליך חוזר, אין יותר אובייקט.

האובייקט הוא חלק מסביבה #2 ומהמחזור התפקודי (functional cycle), אבל הוא לא מופרד מהם – הוא אינו אובייקט. רק כאשר הוא חסר הוא נפרד מהסביבה כאובייקט.

As soon as the object recurs, the process resumes and changes the implying so that the object is no longer implied. Objects, so far, are objects only as long as they are absent (p. 16)