שקט בלב הסערה – למה אצלינו יש שעת מנוחה גם אחרי גיל שנתיים?

אווירה של חופש גדול, קיץ ממיס.

מתמסרים לחום, למקצב העצל.

הגבולות נמרחים, ולזמן יש איכות של בצק רכרוכי ונימוח. ובתוך כל העיסתיות הלחה והמיוזעת הזו יש מקום ביום שעליו אני משתדלת לא לוותר, ככל שמתאפשר.

קוראים לזה quiet time. זה באנגלית, כי הנוהג המופלא הזה התחיל עוד כשגרנו בארצות הברית, כשהבנות הגדולות עוד היו פעוטות.

זמן שקט. quiet time.

שירה חוזרת מהקייטנה עמוסת חוויות וסיפורים. הגוף שלה היה בתוך המון מצבים, התרחשויות ואינטראקציות. היא מספרת לי בנסיעה וממשיכה גם בזמן ארוחת צהריים. הרבה קרה אצלה, לא מעובד, ספוג בה, בסוג של בלגן.

הארוחה הסתיימה. עכשיו זמן להתפרק מכל אלה, להטמיע אותם בגוף, ולחזור לאט לאט למקצב הפנימי, לתנועת החיים הטבעית.

זמן כיול, זמן איזון, quiet time.

שירה כבר לא ישנה בצהריים. מזמן לא. הילדה הזו לא זקוקה ליותר מ 6 שעות שינה.

המשמעות של quiet time היא זמן שקט עם עצמה. האחריות על מה עושים בזמן הזה היא שלה, ושלה בלבד. היא נמצאת בחדר שלה, ובזמן הזה יכולה לשחק, לצייר, לעיין בספרים, לסדר את החדר, ליצור משהו. קצת כמו להיות על אי בודד. הזמן קצר יחסית – בסך הכל שעה אחת. היא יודעת שבשעה המיוחדת הזו אי אפשר להשליך את האחריות על מישהו אחר: "אמא, אין לי מה לעשות". באופן מפתיע, ב quiet time תמיד יש מה לעשות. אולי דווקא בגלל שאין מציל על האי הבודד שאפשר להפיל עליו את האחריות למצוא משהו מעניין.

שירה נמצאת בחדר לבד עם אימפליינג (התנבעות) למשהו נעים שיהיה לה כיף לעשות. היא מסתובבת בחדר, מסתכלת על המדפים, מידי פעם מוציאה ספר ומחזירה, סוקרת את המשחקים, נוגעת בחלק, מוציאה, פותחת ומסתכלת ומחזירה למקום. בינתיים, דבר לא נושא אותה קדימה. עדיין יש לה אימפליינג למשהו נעים וכיפי. ואז היא נתקלת בחרוזי גיהוץ. היא מוציאה את קופסת החרוזים ואת אחת התבניות ומניחה על השטיח. הרעיון שמתעורר בה נושא אותה קדימה והיא בתוך עולם של יצירה. נעים לה וטוב. עד שדי לה… ושוב יש אימפליינג למשהו כיפי שיעשה לה נעים וטוב. ושוב האחריות עליה למצוא משהו כזה. ובדרך כלל משהו נוסף מגיע שנושא אותה קדימה.

ושלווה גדולה יורדת על הבית ומאפשרת לנו להתחיל דף חדש, חלק ומאוזן להמשך פעילות משותפת של אחר-צהריים. עכשיו אפשר להניח לאחר-הצהריים להימתח כמו מסטיק אל הערב המאוחר. כי בחופש, כמו בחופש.

בזמן האחרון אני מתחילה לראות את הכח של גישת "למידה מתוך תנועת החיים" לא רק בלמידה בית-ספרית אלא דווקא בתחום ההורי. זה נכון שהרבה מהדוגמאות שהניעו אותי במהלך הזמן היו מתוך האינטראקציה שלי עם הבנות שלי, אבל משם הכללתי לדבר האמיתי – תהליכי למידה במסגרות לימודיות. תודות לליאת גרוס, שהציעה שנערוך סדנה דווקא בנושא הורות, או יותר מדוייק ליווי הורי, היתה לי הזדמנות לחוות את העוצמה של הרעיונות בתחום של ההורות. יש משהו בדרישה של הורים למענה פראקטי לסוגיות, שרותם את הרעיונות הללו באופן מאד אפקטיבי ובעל ערך. אז בזמן הקרוב אשלב פוסטים מתחום ההורות בבלוג – מבחינתי אין כאן כל חריגה מהנושא. הרבה למידה מתרחשת במרחב בין הורה לילד.