כתיבה: ד"ר אורית פרנפס, הדס שדות
בדרך לבית-ספר
שמענו רבות על מיתר, עוד בימים שדני לסרי שהקים את בית-הספר, ניהל אותו. משכנו של מיתר היה אז על ראש הכרמל בקיבוץ בית-אורן. בינתיים בית-הספר עבר למשכן חדש בקיבוץ כפר גלים, והמקום החדש איפשר לו לגדול, ולקבל תלמידים רבים יותר. היום מנהלים אותו בשותפות מנהל ומנהלת: זאב גולן ומיה שכטר אורחן.
לפני שנה ביקרנו בבית העגול בפרדס חנה. הבית העגול הוא בית-ספר שהוקם מאוחר יותר, וקיבל השראה ממיתר. מן הסתם, התפיסות החינוכיות והפראקטיקות דומות.
את הסיור הזה ארגנו אלון יניב ונילי טגליכט, מנחים של "חלוץ חינוכי" במכון הדמוקרטי, חברה וחינוך. שמחנו על ההזמנה החמה להצטרף אליהם ולהכיר מקרוב בית-ספר מרתק שכבר מזמן הפך לשם דבר.
מבט על על בית-הספר
"ילדים יכולים ללמוד כשהם חופשיים – ולעשות את זה שנה אחר שנה" – כך פתח זאב גולן, מנהל משותף של מיתר.
במשך השיחה כולה הוא עמד על כך, בדרכים שונות, וכנגד הרבה מוסכמות מקובלות – ש"אפשר ללמוד כשלא חייבים".
אם לשייך את מיתר לפרדיגמות חינוכיות, ניתן לכנות אותו כ"חינוך פתוח", "חינוך חופשי" ו"חינוך דיאלוגי".
הסמל של מיתר הוא חילזון, ומשמעות הסמל הזה מתפרשת בשלושה מובנים:
- האיטיות של החילזון – להאט את הקצב של הלמידה.
- הספירלה של החילזון – גם בלמידה יש תהליכים ולמידה שחוזרת שוב ושוב בדרגות העמקה שונות.
- החילזון נושא את ביתו על הגב – לחילזון יש בית, וגם המרחב של מיתר הוא מרחב שמרגישים בו בבית.
בקריצה לחינוך הדמוקרטי, מיתר אינו דמוקרטיה. אפשר לומר שמיתר הוא "דיקטטורה" עם הורים טובים. למבוגרים יש תפקיד של מבוגרים: יש להם אחריות, נסיון, בגרות וידע. תפקיד המבוגר שונה בתכלית מתפקיד הילד. מיתר מזמין את הילדים להיות ילדים בצורה מלאה. את החוקים קובעים המבוגרים.
הילד במיתר צריך לבחור ללמוד מה שהוא רוצה – לא מכריחים אותו ללמוד דבר. על פי תפיסה זו, הדרך הנכונה ביותר לתמוך באדם הוא לאפשר לו חיים של משמעות, נוכחות ועניין. מה שחשוב הוא לחיות את החיים עכשיו, מתוך עצמם, ולא לעשות דברים בדרך או כהכנה למשהו.
עובדות ומספרים על מיתר
בית-הספר מוכר שאינו רשמי.
הוא מונה כ 160 ילדות וילדים. מחולק לשלוש חטיבות – חטיבה צעירה (כ-60), חטיבה יסודית (כ- 60) וחטיבת נעורים (כ- 40). יחס מורה-ילד הוא 1-10 בחטיבות הצעירות ו 1-12 בחטיבת נעורים. יש גם מורים מקצועיים ואחראי מקצוע, סייעות ובני שירות.
המיוחד והייחודי בבית-הספר
התפיסה החינוכית
מיתר שואב השראה משלושה מקורות:
מקור השראה 1 – גדעון לוין
תפיסה על התפתחות הילד שנשענת על חקירה של נושא הפעילות. מהי פעילות משמעותית? פעילות שהיא בעלת חיוניות, תקשורתיות, יצירתיות והנעה פנימית. בהקשר לפעילות משמעותית, יש שני עקרונות:
עקרון 1 – עיקרון זרימת הפעילות – לפעילות יש תהליך התפתחות וזרימה משלה. בתי-ספר בדרך-כלל לא מתחשבים בעיקרון זרימת הפעילות וקוטעים אותה על-ידי מערכת שיעורים קצרים עם תזמון שרירותי.
עקרון 2 – שוויון ערך הפעילות – עומק ואיכות הפעילות הם הדבר החשוב, ולא התוכן שלה.
על-פי תפיסה זו, לחופש יש תפקיד חשוב בלמידה משמעותית.
מקור השראה 2 – Unschooling – ג'ון הולט
ספרו של ג'ון הולט "כיצד נכשלים ילדים" סוקר אסטרטגיות של ילדים כיצד לשרוד בבית-ספר וכיצד להתנהל בלי להסגיר את העובדה של חוסר הבנה או ידע.
באופן פשטני, בתי-ספר מסורתיים נועדו לנרמל ולהסליל את הילדים. הדרך לעשות זאת היא דרך הידע, כי יש דברים שחייבים לדעת.
הגישה של unschooling היא הפוכה – כל ילד הוא חד פעמי והמשימה של איש החינוך היא לאפשר לילד לבטא את עצמו בעולם. בשביל זה לא צריך לדעת את לוח הכפל, או לקרוא. יש מקום לריבוי קולות. שמים את המוקד בכאן ועכשיו, ובייחודי.
מקום השראה 3 – דיאלוגיות – מרטין בובר
יחסי מבוגר-ילד שואפים להיות יחסי זיקה, על-פי בובר: יחסי אני-אתה, ולא אני-לז. "אינסוף פוגש אינסוף", מפגש חד פעמי בין הילד החד פעמי, למבוגר החד פעמי, ברגע הזה – חסד של מפגש.
החתירה היא למקום של מבוגרים נוכחים, כאשר המוקד הוא יצירת קשר עם הילדים ומערכות יחסים עם הילדים מהמקום הנוכח הזה.
אז מה לומדים פה?
סדר היום במיתר כולל:
- מפגש בוקר – התכוונות בוקר
- זרימת פעילות חופשית. בתוך כך יש הצעות: מרכזי פעילות, מפגשים מובנים לבחירת הילדים.
- סידור המרחב ומפגש סוף יום.
אז מה באמת לומדים פה?
המוטו הוא שלומדים מכל דבר, ומה שחשוב הוא להיות ברגע הזה ולחוות אותו, הלמידה וההתפתחות מתרחשים משם.
למשל, אחת לכמה זמן הילדים מעלים הצגה. השנה העלו את "מהומה רבה על לא דבר" של וויליאם שייקספיר. 24 ילדים השתתפו בהפקה. הם למדו המון דברים מההשתתפות בחזרות ובהצגה. למשל, איך לדבר עם דיקציה, כיצד להשמיע קול, כיצד ליצור נוכחות בימתית, כל אלה יכולים להיות תהליכים שהם מאד עמוקים.
צפינו בילדים בסדנת אמנות – ראינו ילדים וילדות (בגילאים הבוגרים יותר ו-ט) שקועים בעומק היצירה שלהם. אחד הילדים הראה לנו בגאווה יצירה מרשימה שלו – סרטון stop-motion בן מספר דקות שיצר מכ- 400 פריימים. הרבה שעות של יצירה מרוכזת.
אחת הילדות הראתה לנו קלסר מלא בדפי עבודה בחשבון שעליהם היא שוקדת.
ילדים ניגנו יחד בלהקה בחדר מוסיקה מאובזר.
ועוד פעילויות רבות ומגוונות שהיו מפוזרות ברחבי הכיתות ומחוצה להן.
את הפעילויות השונות מניעים הילדים. המבוגרים יוצרים להם סביבה עשירה, מאובזרת ומזמינה להניע בתוכה את הפעילויות.
מי כאן המבוגר האחראי?
מיתר איננו בית-ספר סאדברי. תפיסת המבוגר במיתר היא של מבוגר נוכח, שמבטא את עמדתו ומוביל.
האתגר של המבוגר הוא לתמוך בפעילות עמוקה של ילדים – זה לא תמיד קל. חברתיות תופסת הרבה מקום – גם מזה כמובן לומדים, אבל יש שאיפה שהילדים יהיו מעורבים בפעילויות משמעותיות ועמוקות. יש גם תכנון – צוות המורים מתכננים פעימות, תקופות, ומעצבים סביבות עשירות.
המבוגרים עושים דברים שהם מחוברים אליהם, ומביאים את עצמם, את הכישורים שלהם, תכנים שמעניינים אותם, ואמירות ערכיות שלהם.
כאשר יש קונפליקטים, מתנהל גישור בין ילדים. הגישור נעשה על-ידי אחד מאנשי הצוות. הגישה היא של גישור טרנספורמטיבי שיש בו העצמה והכרה. המטרה אינה בהכרח לפתור את הקונפליקט, אלא לאפשר לכל צד לקבל מקום ולהשמיע קול בתוך הסכסוך, וגם לראות את האחר. מתוך כך מתאפשרת טרנספורמציה.
הצוות מונה חברי צוות קבועים, סייעים, בני שירות ומורים מקצועיים. הצוות נפגש לשיחות, תכנון והתפתחות מקצועית אחת לשבוע, בהשתלמויות מרוכזות במהלך השנה ובקיץ. כל צוות חטיבה נפגש בכל יום בסוף היום, וכן פגישה קצרה בכל בוקר.
חוויות ותחושות
גם אנחנו הרגשנו קצת ביום של חופש. השמש זרחה, העשב הירוק הבהיק באור, ילדים שמחים סביבנו עסוקים במשחק, עשיה, יצירה. בתוך כל זה בטוח היתה גם הרבה למידה. גם אנחנו למדנו.
אין ספק שקשה לזהות תהליכי אורך, ותהליכי עומק כשמגיעות כאורחות לרגע. אבל התרשמנו מחדווה ושמחה, ילדים חייכנים שיוצרים קשר, סקרנים מה אנחנו עושות, ומה אנחנו רוצות לדעת. הילדים לרוב נראו בחופש, אבל לא נראו בבטלה כלל. חלקם היו שקועים בעשיה, במשחק וביצירה. הרגשנו חדווה ושמחה.
אז במתח בין "ככה צריכים ללמוד ילדים" לבין "איך ילמדו ככה את הדברים החשובים", איפה אתם?
לקריאה על בתי-ספר נוספים בהם סיירנו במסגרת: "בשבילי הלמידה":
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת
2 תגובות
יש כאן מתח מעניין שקשה לי להבין כבוגר חינוך דמוקרטי, בין האנסקולינג ובין העיצוב והסמכות של המבוגרים.
המבוגרים שולטים ביומם של הילדים, אבל לא בכפייה ישירה כמו בבתי הספר המסורתיים ולא בשקיפות של בתי ספר דמוקרטיים שונים (באמצעות הבעת דעותיהם, הצבעה גלויה לכאן או לכאן וקביעת חוקים ורגולציה מתמדת של הכוח, הסמכות והמנגנונים), אלא בצורה "סמויה" כביכול של קביעת סביבת הלימודים, קביעת נושאים, "פעימות", סדנאות, מרכזי לימוד וכיוצא בזה. אז האם הקונפליקט של "מה צריך ללמוד" הוא לא אינהרנטי בתוך השיטה הדיאלוגית עצמה? הרי המבוגרים בשיטה כן קובעים מה צריך ללמוד, הם קובעים שמתמטיקה נפרדת מפילוסופיה והן נלמדות במרכזים שונים ושהן שונות גם מלימודי תכנות ומדקדוק עברי ומשחמט, למרות שניתן לחלוק על כך, כיוון שהן מפעילות את אותם כישורים לוגיים-מתמטיים-אנליטיים, ואפילו ילדים ביסודי מבחינים בכך שהילדים הטובים בחשבון נוטים להיות טובים בשחמט ובפירוק פעלים. והם קובעים שיש ללמוד חשבון בדפי עבודה ולא מעבודה בקופה של חנות או מניהול כלכלי עצמאי של הילדים את עצמם (אני מניח שבגלל ש"ילדים" לא אמורים לנהל כסף, שזאת תפיסת ילדות קלאסית ומקובלת, אבל זאת רק תפיסה והנחה).
אז השיטה הדיאלוגית לא נמצאת בקצה אחד של אין מה שילדים צריכים ללמוד, אלא מנהלת דיון על האיך מנווטים ילדים ללמוד מה שאנחנו רוצים שילמדו מתוך תפיסות קודמות מסוימות (מהו ילד ומהי למידה ומהם תחומי דעת), עם מרחב בחירה פנימי כמובן (אפילו בבתי הספר המסורתיים, ייאמר לזכותם, מתרבים מרחבי הבחירה הפנימיים).
בנוסף,
כמי שקרא הרבה הן על מודל סאדברי (שלדעתי מנסה ליצור סביבת חיים ריאליסטית ככל האפשר, חוץ מחובת פרנסה של הילדים, ושואב את הטרמינולוגיה שלו מעיירות ינקיות אמריקאיות של מתיישבים חלוצים, ליברליים מאוד בהשקפתם) והן על מודל חדרה (שאני חושב שהוא בעצם אוניברסיטה אוטופית ודמוקרטית לילדים, עם מגוון רחב של קורסים, בניית מערכת אישית, שעות חלון, מקומות ליצירה ויוזמה, קורסים מגניבים על סף הביזאריים מתחומי העניין של המורים, רק עם מנגנונים, כמו חונכות אישית וימ"י, שפותרים את הבעיות של אוניברסיטה אמיתית, שהן ניכור ועידוד נשירה וחוסר אקטיביות של סטודנטים בלמידה),
אני מבין, בעיקר מהכתיבה של דני לסרי, שסביבת החיים שמיתר והבית העגול מנסים לדמות הם של בית, ילדים בחינוך ביתי באנסקולינג, עם "הורים" שהם דמויות סמכות מוחלטות. אבל דווקא בגלל זה צורם לי קצת התכנון המכוון של סביבות הלמידה, כיוון שהחיים של ילד בחינוך ביתי, בעיקר אנסקולינג, מספקים לו מפגשים אינסופיים עם החיים בחוץ ועם למידה מהחיים עצמם, של המבוגרים, שזה אלמנט שנשמע חסר במקום כזה.
הי כפיר,
ראשית, אני רוצה להקדים ולכתוב שאינני סמכות לענות על השאלות שלך, שכן אינני מייצגת את מיתר, ואינני חיה בו. הדס ואני (יחד עם קבוצת נשות חינוך) ביקרנו בו למשך שעתיים ועל סמך זה כתבנו את הסיכום. אני משוכנעת שאם היית איתנו בסיור והיית שואל את השאלות האלה היית מקבל תשובה מעמיקה ומעניינת.
ובכל זאת, יש לי כמה התייחסויות:
אתה מדבר על הקשר וההבדל בין החינוך הדמוקרטי לבין מה שרואים במיתר. אני מרגישה שיש הבדל מאד משמעותי. מצד אחד, מיתר מנסה לדמות בית של ממש שבו ילדים מתנהלים וזורמים בחופשיות כמו בבית. בבית-ספר דמוקרטי, גם אם הוא יכול להיות נעים ועוטף כמו בית – עדיין יש מערכת שעות לכל ילד, וזה שונה מתחושה של התנהלות בבית. גם הגישה הדמוקרטית לילדים שונה מאד מהגישה ה"הורית" לילדים במיתר – כמו ששמענו בקריצה – מיתר הוא יותר כמו דיקטטורה. המבוגרים מחליטים הרבה החלטות שהילדים לא שותפים להם, מתוך תפיסה התפתחותית של מה נכון לילדים.
בעניין הלימודים – אם אני זוכרת נכון יש הצעות לפעילויות ולשיעורים והילדים מצטרפים כשהם רוצים. אני לא בטוחה שדיברנו על זה, אבל יש מצב שגם להורים יש השפעה.
מהיכרות עם משפחות שילדיהן באנסקולינג, הם מזמנים לילדים שלהם כל מיני סביבות למידה מעבר למפגשים הטבעיים עם החיים. דוקא המפגשים הטבעיים עם החיים נראו כמו דבר שבהחלט נוכח ומשמעותי במיתר.
ממליצה לך בחום לבקר במיתר ולשאול באופן ישיר.
תודה על ההתייחסות המעמיקה והרחבה