צעד קטן קדימה

על מטרות רחוקות וצעדים קטנים

הקשבתי לפודקאסט “שיר אחד” בפרק על השיר "מסיבה" של יסמין מועלם.

בפרק היא מספרת על שנות העשרים המוקדמות של חייה, והרגשתי שבמהלך שנים אלה למדה לחיות על-פי פרדיגמת ההתהוות.

בתור ילדה רצתה להיות זמרת, ובגיל 20 היה ברור לה שהיא רוצה לעשות את זה בגדול. היא עזבה הכל ונסעה לאמריקה ללמוד שם במטרה לפרוץ בקריירה בינלאומית. בד בבד, היא מספרת איך היא לא הרגישה במקום שלה, הזרות, המלאכותיות, תחושה שהיא לא במרחב שלה. וכשחזרה לישראל, לבית ספר רימון, הרגישה שהיא כל הזמן בעשיה. עשיה טובה, בלי הרצון לעשות את זה בגדול. וזה מה שהיא אומרת שם, בקולה:

"ההחלטה לא לראות קדימה כל כך רחוק, אלא לראות רק את המדרגה הבאה, אווירה של אין חלום יותר אין. אפילו להגיד אלבום זה היה נראה לי כזה, לא לא… אני עובדת כאן ועכשיו אל תגידו לי אלבום, מה אלבום…"

"אם אתה בא מאהבה אמיתית לדבר אז זה לא משנה לך אם אתה נכשל, אתה טועה בדרך, זה יבחר בזה עוד פעם, אין לך ברירה לא היתה לי באמת ברירה. אתה תקום ואתה תעשה כי זה החיים, זה העניין, זה הסיבה שאתה חי בכלל."

תנועה פנימית קדימה

כמה הבדל בין הגישה של הצבת מטרה לפרוץ בקריירה בינלאומית, לבין לא לראות קדימה רחוק, אלא רק את המדרגה הבאה. לפעול מתוך אהבה אמיתית, מתוך חיות, חיוניות, תשוקה לדבר, ולא מתוך הצבת מטרה רחוקה.

לא להציב מטרה רחוקה לא אומר שאין כיוון. אבל הכיוון מגיע מתנועה פנימית, מאימפליינג (implying). כל צעד משנה את האפשרויות לצעד שאחריו, ולאט לאט מתהווה דרך. אני מתהווה להיות אני שעשתה את הדרך הזו. זה שונה מאד מתנועה לקראת משהו רחוק ומנותק מהרגע הזה, שנקבע מכוח ההיגיון.

פרדיגמת ההתהוות מתייחסת לאי-ודאות כמובנית בתהליך החיים. הצעד הבא אינו ידוע כל עוד לא התרחש. וכשהוא מתרחש נפתחות אפשרויות חדשות לצעד הבא, וכן הלאה. הלא ידוע מלווה בדרך כלל בתחושת חשש לגבי ההמשך. יחד עם זאת, בלא ידוע טמון הפוטנציאל למשהו חדש שיוולד.

בתוך עולם שבו מציבים מטרות לכל דבר – לימודים, עבודה, קריירה, כיצד ניתן להתנהל על-פי פרדיגמת ההתהוות? האם ניתן לאמץ את אי הוודאות, ולצעוד צעד אחר צעד בתרבות המערבית המודרנית?