על שינוי פרדיגמה

פרופ' יוג'ין ג'נדלין לא רק מציג רעיונות חדשים, אלא יוצר פרידגמה חדשה. 

על הפרדיגמה החדשה למדתי והבנתי מד"ר רוב פארקר, בקבוצתו אני קוראת עכשיו שני ספרי פילוסופיה של ג'נדלין. נחשפתי ולמדתי לראשונה את הפילוסופיה של ג'נדלין אי שם בשנת 2015 בקבוצת למידה שהובילו דנה גניהר ודן שאכטר. אפשר לומר שהמפגש הזה היה נקודת מפנה במהלך של חיי. מאז אני קוראת את שני הספרים האלה שוב ושוב, הלוך והעמק, חזור והתבונן, עם בנות זוג, ובקבוצות קטנות.

השנה, החלטתי ללמוד שוב את שני הספרים באופן יסודי וסדיר בקורס מתמשך שמציע ד"ר רוב פארקר, הוא עצמו למד במשך שנים "אחד על אחד" עם ג'נדלין. ואלה הספרים:

A Process Model

Experiencing and the Creation of Meaning

היתה לי זו הפעם הראשונה, בשיעורים של רוב פארקר, שבה התחלתי לראות בפילוסופיה של ג'נדלין שינוי פרדיגמתי של ממש.

לרגע אקדים את המאוחר ואספר שבשותפות עם ד"ר נעמה בן-דור*, אנחנו יוצרות מהלך שנקרא "פרדיגמת ההתהוות" והוא יובהר תוך כדי הקריאה. בסיום הפוסט תהיה גם הזמנה להצטרפות למהלך הזה.

הפרדיגמה הרגילה

אנחנו לא תופסים את המציאות, את העולם, כפי שהוא. אנחנו תופסים את העולם סביבנו ומסבירים אותו דרך איזשהן מסגרות תפיסתיות שלנו, או דרך משקפיים מסויימים. הפרדיגמה הרגילה, הרווחת, מאפשרת לנו לראות את המציאות בדרך מסויימת, שונה בתכלית מהפרדיגמה שג'נדלין מציע (זו נמצאת בהלימה גדולה גם עם תפיסות מזרחיות כמו התפיסה הבודהיסטית).

בפרדיגמה הרווחת, הרגילה, זו המושרשת היטב בחברה המערבית – העולם עשוי מאובייקטים, יחידות יחידות. אני יחידה ובדידה והאחריות על חיי היא עלי, אירועים בחיים שלי הם יחידות בדידות, בני אדם הם יחידות שיש ביניהן קשר. יש אינטראקציות, אבל תחילה יש אובייקטים, יחידות נפרדות.

בעולם יש המון דברים שאנחנו תופסים בחושים, בשכל. יש לנו נגישות לכל הדברים, היחידות הבדידות – אנחנו יכולים לתפוס אותם, לחשוב עליהם, להצביע עליהן ולדבר אותם. יחידות מקיימות יחסי סיבתיות ביניהן – אנחנו יודעים שדבר מסויים גרם או יגרום לדבר אחר לקרות. מתוך הנחות יסוד אלה אנחנו סוללים ובונים את דרכינו בחיים. אנחנו נוהגים לומר לעצמינו שאם נעשה 1,2,3 כפי שצריך, נצליח להשיג את מה שרצינו. אנחנו יכולים להציב לעצמינו יעדים לעוד 3 שנים – שהעסק או הפרוייקט שלנו יצליח וירוויח וייצור תהודה כזו וכזו. בהתאם, נציב מטרות בדרך אל עבר היעד שקבענו.

בתוך הפרדיגמה חייתי את רוב חיי, עם ביטחון שככה זה.

אני קוראת לפרדיגמה הרווחת: פרדיגמת הבנייה. בנייה היא תהליך של יצירה, הקמה או הרכבה של מבנה מכל סוג שהוא (ויקיפדיה). בהקשר שלנו – מבנה יכול להיות פרוייקט שלנו, הישג נכסף, או מימוש תכלית חיינו.

מדוע נחוצה פרדיגמה חדשה?

הפרדיגמה החדשה שונה בתכלית. 

כשאנחנו שרויים בפרדיגמה הרגילה, לפעמים אנחנו מרגישים שיש עוד, שיש מה שלא מצליח להיות מוסבר, שיש משמעויות שפרדיגמת הבנייה לא מצליחה לראות או להסביר, שיש עוד עומק שמבקש להתגלות, ועוד רוחב שקשה לתפוס. לפעמים, יש תחושה שמצבי חיים מסויימים זקוקים להסבר שהוא יותר מסיבתיות בין דברים, יותר מדטרמיניזם. ואולי נחוש כי תהליך החיים זקוק ליותר מאבני דרך שבונים עצמם לקראת מטרה, שיש שם איזושהי רוח, אינסוף שמאפשר לנו משהו שלא ראינו לפני כן, שלא ידענו שאפשר.

רוב פארקר מדבר על הפילוסופיה של ג'נדלין כעל שינוי פרדיגמה. הוא הציג בפנינו את התמונה הבאה. במבט ראשון קל לראות בתמונה תוכי אדום-כחול. רק עם הכוונה אפשר לראות דימוי ברור של אישה (אם לא הצלחתם לבד, יש הכוונה כיצד רואים אישה בתמונה – בסוף המאמר**). זוהי אנלוגיה טובה למעבר בין שתי פרדיגמות.

שתי הפרדיגמות תופסות את המציאות מנקודות מוצא אחרות. יש אפשרות לדלג ביניהן. ניתן לפעול מתוך הפרדיגמה הרגילה לשימושים מסויימים, ולעבור לפרדיגמה האחרת במצבים אחרים. אין פרדיגמה נכונה יותר או טובה פחות. אין פרדיגמה שמייצגת טוב יותר את המציאות. המציאות היא המציאות. במצבים מסויימים, משקפי פרדיגמה אחת משמשים אותנו טוב יותר. במצבים אחרים, משקפי הפרדיגמה השניה יוצרים בנו תובנות עמוקות יותר.

כשאנחנו מסתכלים על העולם דרך הדפוסים אליהם הורגלנו, אנחנו רואים רק את התוכי. יתר על כן, אנחנו חושבים שהתוכי הוא הוא המציאות עצמה. באותו אופן, אנחנו חושבים שהפרדיגמה הרווחת היא היא המציאות.

כשאנחנו לומדים ומתכווננים לראות אישה בתמונה, זה לוקח קצת זמן, אנחנו זקוקים לעזרה, להכוונה. הרי מאז הגיענו לעולם ראינו בתמונה רק תוכי (באנלוגיה). כאשר אנחנו לבסוף מצליחים לראות אישה בתמונה קורים מספר דברים:

1. אנחנו מבינים שפרדיגמות אינן המציאות. הן רק נקודות מבט שמאפשרות לנו לראות את המציאות בדרך מסויימת. אנחנו יכולים להחליט איזו פרדיגמה שימושית יותר ומתי.
2. אנחנו לומדים דרך חדשה להתבונן במציאות – כיצד הדברים מתלכדים עם הניסיון ועם החוויה שלנו, ואת עומק הדברים.
3. פרדיגמה חדשה עוזרת לנו להתבונן ולהבין תופעות שלא יכולנו להבין אותן בפרדיגמת הבנייה. למשל, משמעות, התפתחות, חוויה, תהליכי חיים.

הפרדיגמה החדשה – פרדיגמת ההתהוות

בתרבות שלנו רגילים לראות את החיים ואת כל מה שסביבנו בדרך אחת (בדרך כלל) – אנחנו רואים תוכי אדום. זו, לעיתים קרובות, הדרך היחידה שאנחנו רואים – יחידות, יחסי סיבתיות, מטרות ויעדים.

קיים עולם שלם של פילוסופיה שיצר ג'נדלין שמתייחס לחיים ולעולם אחרת. כך גם עולמות פילוסופיים נוספים. כאשר מתבוננים ומתחילים להבין את הפילוסופיה, היא מכוונת אותנו אל עבר פרדיגמה חדשה. ד"ר נעמה בן-דור ואני קראנו לפרדיגמה החדשה – פרדיגמת ההתהוות. פרדיגמת ההתהוות מאפשרת לנו לראות ולהבין דברים אחרים. למשל, דברים לא נבנים ישירות מתוך דברים אחרים, החיים שלנו לא נבנים כמו מגדל של קוביות, אלא מתהווים. חשוב לא לחסום את ההתהוות הזו בנסיון להכריח את הצעד הבא להיות כמו שאנחנו רוצים שהוא יהיה. 

בפרדיגמת ההתהוות אנחנו כל הזמן באי-ודאות. אין אפשרות לדעת מה יהיה הצעד הבא כי הוא עוד לא התרחש. אנחנו בזרימה שיש בתוכה לא ידוע. הלא ידוע אינה מילת גנאי. בלא ידוע טמון הפוטנציאל למשהו חדש שיוולד.

דוגמה – כתיבת חיבור

פרדיגמת הבנייה

כשאנחנו פועלים מתוך פרדיגמת הבנייה, אנחנו פונים אל משימת כתיבה עם יעד של "כתיבה נכונה". למשל, מלמדים לכתוב חיבור במבנה מסויים, בתבנית מסויימת. יש כללים מסויימים למשוך את הקורא. ועוד. אנחנו כותבים כדי לענות על משימה. כאילו שאני עונה על משימה. יש בנו משהו שלא נהנה מהכתיבה אבל נענה למשימה. אנו מרגישים כמו בסד, ואולי נלחמים בתחושות האלו. לפעמים דברים לא מסתדרים ואנו בתחושה של מאבק לסיים את מטלת הכתיבה. יש שם משהו שכמו יודע מה הוא רוצה לכתוב, ועכשיו הוא רק מוציא לפועל את מה שהוא יודע, וזה נחווה עבודה שחורה וסיזיפית. זו אינה עבודה של יצירה. 

לפעמים, כשאנו פועלים מתוך פרדיגמת הבנייה, אנחנו מתחילים לכתוב. אנחנו מגיעים לאיזשהו קצה, יש שם משהו שלא תכננו, אבל הכתיבה הובילה אותנו אליו. אנחנו מגיעים למקום הזה ואז נדרשים להחליט. האם כאשר אנו מגיעים למקום קצת חורק – אנחנו מדביקים עליו פלסטר וממשיכים לכתוב על-פי התכנית? הרי אף אחד לא ידע, וזה ייראה בסדר, ואנו נגיע ליעד שלנו – השלמת הכתיבה.

במקרה הזה, אנחנו כנראה נסחב איתנו תחושה של "חיפוף", ושזה לא באמת טוב. אנחנו נסיים את הכתיבה בתחושה שעשינו את מה שהיינו צריכים, וזה "בסדר". אולי לא נהיה נאמנים לעצמינו, אבל בטח נקבל "ציון טוב".

כמה פעמים זה קרה לנו? בלימודים, בעבודה, בעוד תחומים בחיים?

פרדיגמת ההתהוות

יש לנו משימת כתיבה. אנחנו מתחילים לכתוב. איכשהו יודעים שיהיה בסדר – נותנים אמון בתהליך. יש לנו כיוון. אין לנו יעד או מטרה ברורה. רק כיוון. אנחנו כותבים מתוך תחושות פנימיות. כשאנחנו מגיעים לקצה, אנחנו מנסים שוב ושוב, ולא מוותרים עד שמגיע משהו. לפעמים צריך לעצור קצת, ולחזור מאוחר יותר. כשמגיע משהו שהוא טוב, שמרגיש לנו נכון, יש שם משהו חדש, משהו מלהיב שנותן עוד. הכתיבה מתחילה מהמקום בו אנו נמצאים, מתפתחת ומתהווה. בסיום הכתיבה לא ברור איך הגעתנו לקטע הכתיבה, מעולם לא ידענו שכך זה ייראה. גם הכתיבה הזו מונעת מסוג של מאמץ, אבל הוא מאמץ אחר – סקרן, נרגש, מלא פליאה, מסתכן, נחוש, מתכוונן פנימה והחוצה.

מהלך פרדיגמת ההתהוות

עכשיו גם יש מהלך של פרדיגמת ההתהוות עם מפגשים שקורים במאי-יוני 2024 בהובלת ד"ר נעמה בן-דור ואני. אם הנושא מעניין אתכם, פנו אלינו. (יש אפשרות להשלים את תכני המפגש הראשון שכבר היה ב 19.4)

קריאה נוספת בעניין:

בפוסט בבלוג "להתכוונן ובו זמנית לשחרר את הכוונה" יש עוד דוגמאות שעוזרות להבין את הרוח של פרדיגמת ההתהוות.

* ד"ר נעמה בן-דור – חוקרת תהליכי למידה מתוך דיאלוג ויצירת ידע משותף; מלווה אנשים בחקר תנועת הקשב במרחב; מוסמכת בהתמקדות וחשיבה בקצה הידיעה; מורה לויג'ננה יוגה; מתרגמת ספרים; מהנדסת מערכות מידע; מורה למתמטיקה. naamaglobal@gmail.com

**איך לראות אשה בתמונה?
רמזים:

1. הפנים שלה נמצאים מתחת לעין ולכתם הלבן שמתחת לעין של התוכי.
2. הברך של האישה מקופלת, כאשר הברך היא הכנף הבולטת של התוכי.
3. הרגל השניה של האישה פשוטה, ארוכה למעלה, והיא הזנב של התוכי.
4. אחת הידיים של האישה מחבקות את הראש שלה מעל.

הצלחתם?