המודל שג'נדלין מפתח בספר A process model הוא ייחודי, כפי שציינתי במבוא. אחד ההיבטים הייחודיים של המודל הוא שינוי הפרדיגמה. הוא גורם לנו להתבונן בעולם בדרך חדשה שאיננו מורגלים אליה, אבל היא בעלת עוצמה להבנת תהליכי החיים. הוא מאתגר את החשיבה הרגילה שלנו במובן שהרעיונות הבסיסיים שלו הם "מעבר להגיוני". ההגיון הרגיל שלנו לא מצליח לתפוס אותם. יחד עם זאת, המושגים והרעיונות הם קונסיסטנטיים לאורך כל הדרך, עם דרך החשיבה.
החלק הזה הוא אתנחתא רפלקטיבית שמתבוננת בדרך הייחודית של יצירת המודל, ומאפייניו.
ג'נדלין מעיר שאפשר לדלג על החלק הזה של מאפייני המודל, ולחזור כשרוצים. דילוג על החלק הזה לא מפריע לרצף ההתפתחות של המודל. למרות זאת, לתפיסתי, זהו אחד החלקים החשובים וראוי להקדיש לו זמן ותשומת לב. אופן החשיבה הייחודי של ג'נדלין, וההנחות בבסיס פיתוח המודל מקבלות כאן התבוננות בהירה. לדעתי, זהו גם אחד החלקים המעניינים ביותר.
הוא מתייחס ל 6 מאפיינים ייחודיים:
- אינטראקציה תחילה (Interaction First)
- מודל זמן אחר
- אירועי תהליך (Process Events)
- רצף לא סיבתי (Non-Laplacian sequence)
- גורמים רבים מעצבים אירוע אחד (Many Making One)
- יחידות מתהוות, ויכולות להתהוות מחדש אחרת
הנה התייחסות לכל אחד מהמאפיינים:
1. אינטראקציה תחילה
המושגים במודל נובעים מהכוונה לשים את האינטראקציה ראשונה (אינטראקציה תחילה). כבר בפרק 1 התוודענו לרעיון שהגוף והסביבה הם מאורע אחד. קודם האינטראקציה בין גוף לסביבה, ואחר-כך אפשר לדבר על גוף וסביבה גם כנפרדים, באופן מוגבל.
אנחנו חווים הרבה אינטראקציות בחיינו, והן יכולות להיות דוגמאות מצויינות למושג: אינטראקציה תחילה.
האם שמתם לב שיש אנשים שאיתם אתם מרגישים במיטבכם? אתם מרגישים עצמכם במחיצתם מקסימים, נינוחים, חכמים וחדים? ואילו מנגד, יש אנשים שאיתם אתם מרגישים חסרי ביטחון, חלשים ולא מרשימים?
אינטראקציות בין אנשים הן מאד מעניינות. אם תשימו לב ותבדקו פנימה, תגלו שהזהות שלכם עם אנשים שונים יכולה להיות מאד אחרת. מדוע זה קורה?
הדרך הרגילה שבה אנחנו מסבירים אינטראקציה היא על-ידי השפעה בכיוון אחד, שגורמת להשפעה בכיוון שני, ובעקבותיה לעוד השפעה בכיוון הראשון וחוזר חלילה:
למשל, שני אנשים במערכת יחסים קרובה יכולים למצוא את הדפוס הבא: "אם היא היתה קצת יותר טובה או קצת יותר אוהבת, אז אני הייתי יכול להיות כל כך טוב. אבל אני לא יכול. מדוע לא? כיא היא לא נותנת לי. היא אפילו לא קצת יותר טובה. ולמה לא? בכלל איך שאני. אם אני הייתי קצת יותר טוב אז היא היתה יכולה להתייחס אלי בדרך שבה אני צריך שתתייחס, כך שאני אוכל להיות קצת יותר טוב, כך שהיא תוכל". (ג'נדלין, 2018, עמ' 30)
כלומר, על-פי המודל הקיים, האינטראקציה נובעת מהאופן בו המרכיבים שלה (למשל, האנשים) פועלים. תחילה יש את האנשים וכיצד הם פועלים, והם למעשה יוצרים את האינטראקציה כפי שהיא. בדוגמה למעלה, כשאנחנו פוגשים אדם מסויים, האופן שבו הוא מתייחס אלינו גורם לנו להרגיש חסרי ביטחון, חלשים ולא מרשימים… ואז, התחושה שלנו גורמת לנו להתנהג בחוסר ביטחון, וזה כתגובה גורם לו לתחושת עליונות שמעצימה את התנהגותו כלפינו וכן הלאה. כך נוצרת אינטראקציה מסויימת שיצרו שני אנשים באופן שבו הם מתנהגים אחד לשני.
בדרך החשיבה הזו, כל אינדיבידואל בתורו משפיע על השני, ואז השני משפיע על הראשון וחוזר חלילה. כל אדם נחשב כיחידה נפרדת שתורמת את חלקה באינטראקציה. זהו דפוס חשיבה שמחזיר אותנו לחצר בית-הספר שבה שני ילדים מתקוטטים והמורה מפרידה ביניהם וחוקרת: מי התחיל? כמובן שיש קושי לענות על השאלה, כי כל ילד הגיב להתנהגות קודמת של חברו וחוזר חלילה.
המילה אינטראקציה נשמעת כאילו תחילה יש שניים ורק אז הם באינטראקציה. אבל במודל של ג'נדלין האינטראקציה היא תחילה, וזהות רכיביה נקבעת מהאינטראקציה.
איך ג'נדלין ממשיג אינטראקציה?
לפי ג'נדלין, אתה ואני מתרחשים יחד ובכך אנחנו מיד שונים מכפי שאנחנו בדרך-כלל. כל אחד מאיתנו הוא הסביבה של השני.
איך זה מתרחש?
ג'נדלין מסביר את הלוגיקה שלו:
"איך שאתה כאשר אתה משפיע עלי כבר מושפע על-ידי, אבל לא על-ידי כפי שאני בדרך-כלל, אלא על-ידי כפי שאני מופיעה איתך." (ג'נדלין, 2018, עמ' 31)
מעניין לזהות את המעגליות שבתופעה – מי משפיע על מי ראשון? האם אני קודם משפיעה עליך ואחר-כך אתה משפיע עלי? או שקודם אתה משפיע עלי ואני משפיעה עליך? אין כאן יחסי סיבתיות רגילים, וגם הזמן לא פועל בדרך הרגילה שיש דבר שקורה קודם, ואחריו קורה דבר אחר שמושפע ממנו. המשפיעים הם משפיעים ומושפעים בהשפעה הדדית בו זמנית. כל אחד בתוך האינטראקציה הוא כבר מראש מושפע על-ידי השני.
לכן תחושת המיידיות כששני אנשים נפגשים – שניהם הופכים להיות בזהות ייחודית שנקבעת בתוך האינטראקציה. האחד משפיע על השניה ובאותה עת מושפע על-ידיה. אבל לא על-ידיה כפי שהיתה לפני המפגש, אלא על-ידיה כפי שהיא כבר שונתה על ידו.
התבוננו על אינטראקציה כלשהי בחייכם, ונסו להרגיש את מושג ה"אינטראקציה תחילה". מה אתם מגלים?
דרך החשיבה על אינטראקציה תחילה כבר מרמזת על מושג הזמן של ג'נדלין. זהו המאפיין הבא.
2. מודל זמן אחר
בדרך כלל אנחנו עוקבים אחרי סיבה ותוצאה האחד אחרי השני:
היא משפיעה עלי, ואז זה גורם לי להתנהג בדרך מסויימת, ואז ההתנהגות הזו שלי משפיעה עליה בדרך זו, וכו'.
במודל של ג'נדלין שניהם משפיעים האחד על השני על-ידי: "השפעה הדדית במקור" ו"מובחנות באופן מתואם" (ראו פוסט "תהליכים מתואמים"). אף אחד מהם לא מקדים את השני בזמן.
כאשר מסבירים משהו, במודל הישן, נראה שדרוש להראות שמשהו היה שם קודם, בזמן מוקדם יותר, שמסביר את הדבר. המודל הקיים מכחיש שמשהו חדש, שלא היה קודם, יכול לקרות. במקום שמשהו פשוט יקרה, במודל הקיים מראים שהוא כבר היה, ורק צריך להיות מאורגן מחדש.
ג'נדלין מציע הבנה חדשה של הזמן שבה אנחנו יכולים להסביר משהו, בלי שנצטרך להראות שהוא כבר היה שם בזמן מוקדם יותר. בהמשגה שכזו יכול להיווצר חידוש, כי משהו פשוט קורה, והוא חדש, כי הוא לא תוצאה של ארגון מחדש של דברים שקרו קודם.
3. אירועי תהליך
המאפיין השלישי מתייחס לתהליכיות. במקום לדבר על מבנה ודפוס, ג'נדלין מציע להתייחס לתהליך ההבנייה, ותהליך יצירת דפוסים (structuring, patterning). הטענה שלו היא שאם נחשוב על הכל במובן של דפוסים קיימים, לא נוכל "לקפוץ" מדפוס אחד לדפוס שני. אין אפשרות להגיע ממבנה אחד למבנה שבנוי אחרת. במקום זה, ג'נדלין מדבר על תהליכיות, על התהוות של תבניות ושל מבנים.
למשל, תיאורית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה מדגימה קפיצות משלב התפתחותי אחד לשני. בעוד פיאז'ה מתאר בצורה מפורטת מאד דפוסים של ילדים בכל דרגת התפתחות (stage), הוא לא מצליח להראות ולהסביר את הקפיצות בין השלבים. הוא מתאר ארבע רמות של התפתחות: הרמה הסנסורית-מוטורית, הרמה הקדם אופרציונלית, הרמה של אופרציות מוחשיות, והרמה של אופרציות פורמאליות. כל רמה מאופיינת באופן מדוקדק, עם דוגמאות והסברים. אבל הוא לא מראה כיצד הילד מתפתח מרמה אחת של התפתחות לרמה גבוהה יותר.
המודל של ג'נדלין מתאר התהוות של כל שלב מתוך שלב ההתפתחות הקודם. אפשר לזהות את ההתפתחות התהליכית הזו לאורך כל בניית המודל.
4. רצף לא סיבתי ולא דטרמיניסטי
אם נסתכל על החיים שלנו ועל ההתפתחות האישית במהלכם, נשים לב שאי אפשר היה לחזות מראש את המהלכים, ובכל צעד שעשינו בדרך היה חידוש – חידוש שהתרחש כשכמיהה שלנו פגשה במה שהמציאות זימנה לה.
על-פי ג'נדלין, תנועת החיים רומזת על השתנותה. ההשתנות הזו היא חדשה, רעננה, לא ידועה מראש. היא אינה תוצאה, או ארגון מחדש של מה שקדם לה.
ג'נדלין מעמיד את ההמשגה שלו כנגד ההמשגה המדעית שמתבטאת באופן רדיקאלי באמירה המפורסמת של Pierre-Simon Laplace. לפלס אמר:
"אם הייתי יודע היכן כל החלקיקים של היקום נמצאים כרגע, ומה מהירותם והכיוון שאליו הם נעים, הייתי יכול להגיד לכם את כל העבר של היקום, ולחזות את כל עתיד היקום".
זוהי הנחה שמובנת במושגים מתמטיים שהמודל הקיים משתמש בהם. זה המקום להגיד שג'נדלין מכיר בחשיבות המתמטיקה והמדע ומוקיר אותם מאד, ומזכיר את זה בכל הזדמנות. הם הביאו את האנושות למקומות אדירים. אבל למודל הזה יש מגבלות כמו לכל מודל.
ג'נדלין טוען כי מודל של החיים צריך להסביר משהו חדש שקורה. משהו חדש שאי אפשר למצוא אותו כבר קודם, אלא הוא נוצר עכשיו. כלומר, ג'נדלין מאתגר את הסיבתיות המתמטית שבה סיבה מובילה לתוצאה. בתהליך החיים, הצעד הבא לא נקבע מתוך סיבתיות כזו. משהו קורה, ומתרחש צעד חדש שאי אפשר היה לחזות מראש.
החשיבה שלנו רגילה למודל המתמטי-לוגי ומסבירה כל דבר שקורה על-ידי משהו בעבר שגרם לו.
חשוב להבין את הנחות היסוד מאחורי חשיבה זו – ג'נדלין מכנה את מודל החשיבה הקיים והרווח: מודל היחידות. הנחות היסוד מאחורי מודל רב-עוצמה זה הן:
א. כל דבר בנוי מיחידות קיימות מראש.
ב. כאשר משהו נבנה, כל אחד מחלקיו (יחידותיו) הוא תחילה לבד, עצמאי, ולכן נתפס כיכול להתקיים לבד.
ג. כאשר יחידה מצטרפת ליחידות אחרות, היא שומרת על זהותה כפי שהיתה קודם (כשהיתה לבד). יחידה מתפקדת כעצמה – היא עצמאית.
אם משהו חדש יכול אי פעם להתרחש, אז משהו חדש כנראה מתרחש עכשיו גם. היכן יש מקום למשהו חדש להופיע בתוך מודל היחידות?
עבר-הווה
אם נמשיך את דרך החשיבה של לפלס נגיע למסקנה שהעתיד נקבע על-ידי ההווה, והעבר הביא להתרחשויות ההווה.
ג'נדלין טוען שחוויות העבר אינן קובעות לבדן את ארועי ההווה, אבל העבר מתפקד באיזשהו אופן, עכשיו.
כשאני חווה את מה שקורה עכשיו, נוכחת בהתרחשות ברגע זה, מה קורה לעבר? היכן הוא נמצא? האם ההווה הוא רק מה שהוא, והעבר הוא משהו אחר? האם הם פשוט מונחים במקומות אחרים על ציר זמן?
ג'נדלין יוצר המשגה חדשה של הזמן, מתוך חוויית ההווה, ומתוך חוויית העבר. העבר מתפקד באופן מובלע בתוך ההווה, ומשתתף ביצירתו. נניח שאני יוצאת לטיול בכרמל. בהליכה שלי מתפקדות חוויות עבר רבות, של טיולים קודמים בכרמל, טיולים במקומות אחרים, שיחות ששוחחתי בהליכות קודמות, עצירות למנוחה מול הנוף ועוד ועוד….למעשה, במהלך הטיול בהווה אינני חווה את חוויות העבר כפי שהן. חוויות העבר מתפקדות כשאני בהווה באופן מלא והן יוצרות קונטקסט וחוויית הווה עשירה. אפשר גם לחוות את העבר כשמחיים זיכרון או חולמים בהקיץ. אבל אז אנחנו מפסידים את חוויית ההווה. העבר משחק תפקיד גם כשאני בהווה באופן מלא. חוויית העבר משתתפת ביצירת ההווה.
גורמים רבים מעצבים ארוע אחד (Many Making One)
נתחיל בדוגמה: איך מגיעה תובנה?
כשממש רוצים שתובנה תופיע, זה לא ממש עובד. זה לא מהלך לוגי שבו נוקטים במהלכים מסויימים שמובילים לתובנה.
תובנה פשוט מופיעה.
אבל אם אנחנו בוחנים את הופעתה של תובנה אפשר לשים לב כיצד העבר מתפקד בהיווצרותה – היווצרות של חידוש יצירתי בהווה. חוויות והתנסויות עבר רבות מתפקדות בתוך החוויה העכשווית. זה אינו העבר כפי שהיה אז, אלא זה שמשתתף עכשיו ונחייה מחדש בגוף עכשיו. העבר מכיל הרבה ארועים, אבל ההווה הוא רק אחד, עכשיו. חוויות רבות משתתפות באירוע אחד עכשיו. "הריבוי הבלתי ניתן להפרדה" מתפקד בהווה ומשתתף ביצירה רעננה אחת.
ג'נדלין משתמש בדוגמה אחרת – יצירתה של הערה הומוריסטית בוטה. הרעיון דומה. המושג שעולה מתוך החוויות של יצירת תובנה, או הערה מצחיקה הוא:
"רבים יוצרים אחד" (many making one)
הרבים והאחד קובעים באופן הדדי זה את זה. העבר שמשתתף בהווה עכשיו מעצב את ההווה. הרבים הבלתי נפרדים הם באינטראקציה תחילה ורק אז ניתן להתייחס אליהם אחד אחד. הצעד האחד הבא שמרומז (implied) נוצר מהיבטים רבים שיצרו אותו ביצירה רעננה אחת שאינה נגזרת מתבנית קודמת או קבוצת יחידות.
יחידות מתהוות, ויכולות להתהוות מחדש אחרת
כשאנחנו מנסים להבין משהו או לתת משמעות למשהו, אנחנו לא מניחים מראש יחידות קבועות שאיתן אנו חושבים. היחידות נוצרות מחדש בתהליך יצירת המשמעות. הן נוצרות מחדש מאיך שהשלם משתנה על-ידי מהלך החשיבה. המודל של ג'נדלין אינו מניח קבוצה נתונה של יחידות. יחידות נוצרות מהאינטראקרציה, ומתהליך יצירת המשמעות. הן נוצרות מחדש, גם מבחינת המספר שלהן וגם מבחינת מה שהן.
אנחנו לא אמורים להחליף טבע ותהליכי חיים גופניים ביחידות קבועות ובלוגיקה, גם אם השימוש בהם הוא חזק ועוצמתי. לא נרצה לחשוב על הטבע כבנוי באופן מלאכותי מיחידות נפרדות וקבועות. בני אדם יוצרים ומשתמשים בנייר גראפי, אבל דבר בטבע לא מופיע כיחידות אחידות. כל עלה וכל תא הוא מעט שונה.
במקום קבוצה קבועה של יחידות, אנו צריכים מושגים לחשוב איתם כיצד יחידות מתהוות ויכולות להתהוות מחדש באופן שונה.
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת