כשהמציאות לא משתפת פעולה עם התכנית

המציאות איתנו או נגדינו?

אנו חיים בעולם המערבי, בו הפרדיגמה הקיימת מושרשת ביסודות המבנים החברתיים, המוסדות, התרבות והשפה.

יחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים נכוחה, אנחנו מכירים בזה שאין לנו באמת שליטה במה שיקרה. אבל אנחנו ממשיכים לרצות שהמציאות תתיישר לפי צרכינו ורצונותינו. זה מכניס אותנו ללחצים ומתחים כי חשוב לנו שמה שאנחנו מתכננים יקרה. אבל המציאות לא תמיד משתפת פעולה עם התכניות שלנו.

אנחנו יכולים לדעת את מה שעכשיו, להרגיש מה קורה, ולהנביע צעד קטן אחד. אפילו את הצעד הקטן הזה, אנחנו זקוקים להשתתפות המציאות/העולם כדי שיתממש, ואז נראה היכן אנחנו.

פקק תנועה – תמיד בזמן הלא נכון

נניח שאנחנו נוסעים לתל-אביב לפגישה חשובה. ממש חשובה. אנחנו יוצאים מוקדם יותר כדי להגיע בזמן, ליתר ביטחון, שנוכל גם למצוא חניה. אבל מה? אחרי חצי שעה בדרך יש פקק תנועה. אולי זו הפגנה, תאונה, או חסימה בטחונית. הפעם הסיבה אמיתית ועיקשת ואתם תקועים בפקק ארוך ודי עומד.

מה עושים? הנה כמה גישות:

• לנסות איכשהו לעקוף את הפקק, לעבור שלושה נתיבים, להגיע לשוליים, לנסוע קצת בכיוון הנגדי, למצוא פרצה בגדר, להיכנס לדרך עפר, וכך לנסות לעקוף את הפקק. יצליח או לא יצליח? ומה קורה לנו בינתיים?

• לעמוד בפקק ולקלל, להתעצבן עד השמיים, לעשות תחרות עם השעון, להילחץ ולהתחרט שבאנו מכאן ולא מדרך אחרת, להתחרט שנסענו באוטו, ולא ברכבת.

• לעמוד בפקק ולהבין שהמצב החדש יצר מרחב חדש של אפשרויות. הנסיון לכפות את התכנית הקודמת שלנו על המרחב החדש יצמצם ויסגור את המרחב הזה. אנחנו מאפשרים למה שקורה להתרחש ועושים את מה שנדרש כרגע – אנחנו מודיעים שאנחנו תקועים ונעדכן כשנדע. מדליקים רדיו, מקשיבים למוסיקה, מאזינים לפודקאסט, עושים שיחת טלפון למישהו שבדרך כלל אין לנו זמן לשוחח. תוך כדי שאנחנו נותנים חצי שעה איכותית לעצמינו, אנחנו בוחנים את האפשרויות החדשות שנפתחות בפנינו כרגע.

מסתבר שזה הצעד הבא שהתהווה ביננו לבין הסביבה – עצירה בפקק. הוא לא רע ולא טוב. הוא פשוט מה שיש. וגם לו יש אינסוף אפשרויות, אפשרויות אחרות מאשר אם היינו מגיעים בזמן לפגישה.

באפשרות השלישית, האפשרות של פרדיגמת ההתהוות – יכול להיות שהפקק ישתחרר ונגיע בזמן. יכול להיות שנאחר בכמה דקות ויכול להיות שנפסיד את הפגישה. בכל מקרה, עשינו את מה שיכולנו (כשיכולנו לנסוע נסענו, הודענו והתנצלנו), שמרנו על רוחינו ועל האיזון שלנו, והמשכנו לשמור על הכיוון שלנו. ייתכן שנפתחו גם אפשרויות חדשות שלא היו קודם, ואנחנו פתוחים מספיק להבחין בהן ואולי גם לבחור בהן.

חשוב לשים לב שיש לנו כיוון, ואנחנו נעשה את כל מה שביכולתנו להתקדם לכיוון הזה. אבל הידיעה שאין לנו שליטה בלעדית, ושכל צעד שיתהווה יפתח בפנינו אינסוף אפשרויות, יוצרת התנהלות אחרת מאשר בפרדיגמה היחידות.

ולסיום, הנה סיפור זן ששמעתי מאחד המורים בריטריט מדיטציה אי שם לפני שנים רבות. לשמחתי, מצאתי אותו במרחבי הפייסבוק: האיכר והסוס, הטוב והרע