הפילוסופיה של ג'נדלין יוצרת פרדיגמה חדשה להתבונן דרכה על תהליכי חיים, משמעות, מציאות וחוויה ועוד.
פרדיגמת ההתהוות מאפשרת לנו לשים לב שדברים במציאות לא נבנים ישירות מתוך דברים אחרים, החיים שלנו לא נבנים כמו מגדל של קוביות, אלא מתהווים. פרדיגמת ההתהוות מתייחסת לאי-ודאות כמובנית בתהליך החיים. הצעד הבא אינו ידוע כל עוד לא התרחש. אנחנו בזרימה שיש בתוכה לא ידוע. הלא ידוע אינה מילת גנאי. בלא ידוע טמון הפוטנציאל למשהו חדש שיוולד. חשוב לא לחסום את ההתהוות הזו בנסיון להכריח את הצעד הבא להיות כפי שאנחנו רוצים שהוא יהיה.
ישנם מספר הבדלים בין הפרדיגמה הקיימת לפרדיגמת ההתהוות, אבל הפעם אתייחס להיבט אחד – התקדמות והתפתחות.
בפרדיגמה הקיימת – אני המקדמת והמבנה הבלעדית של חיי, אני שולטת במה שקורה, ואני גם אחראית לטעויות ולכשלונות. כל האחריות למה שיתרחש במציאות מוטלת על כתפי. פעולה נכונה שלי תוביל לתוצאה רצויה, וההיפך. עלי להגדיר מטרות ברורות ופעולות מדוייקות להשיג אותן. עלי לדעת מראש לאן אני הולכת כדי להשיג את מטרותי ולהצליח. כל העולם המערבי מבוסס על עקרונות אלה.
בפרדיגמת ההתהוות – אני נוכחת ומחזיקה בסיטואציה השלמה ברגע הזה, אבל גם ממתינה להתהוותו של הצעד הבא. אני רק יכולה לאפשר לו להגיע, איני יכולה לעשות שהוא יגיע. אין בידי האפשרות לשלוט בהתהוות הצעד הבא. האחריות היא משותפת לי ולמה שסביבי, למציאות, לעולם. כל צעד שמתהווה טומן בחובו אינספור אפשרויות פתוחות.
המציאות איתנו או נגדינו?
אנו חיים בעולם המערבי, בו הפרדיגמה הקיימת מושרשת ביסודות המבנים החברתיים, המוסדות, התרבות והשפה.
יחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים נכוחה, אנחנו מכירים בזה שאין לנו באמת שליטה במה שיקרה. אבל אנחנו ממשיכים לרצות שהמציאות תתיישר לפי צרכינו ורצונותינו. זה מכניס אותנו ללחצים ומתחים כי חשוב לנו שמה שאנחנו מתכננים יקרה, אבל המציאות מתערבת כל הזמן.
אנחנו יכולים לדעת את מה שעכשיו, להרגיש מה קורה, ולהנביע צעד קטן אחד. אפילו את הצעד הקטן הזה, אנחנו זקוקים להשתתפות המציאות/העולם כדי שיתממש, ואז נראה היכן אנחנו.
דוגמה – פקק תנועה
נניח שאנחנו נוסעים לתל-אביב לפגישה חשובה. ממש חשובה. אנחנו יוצאים מוקדם יותר כדי להגיע בזמן, ליתר ביטחון, שנוכל גם למצוא חניה. אבל מה? אחרי חצי שעה בדרך יש פקק תנועה. הפגנה, תאונה, חסימה בטחונית – לא חסרות סיבות. הפעם הסיבה אמיתית ועיקשת ואתם תקועים בפקק ארוך ודי עומד.
מה עושים? הנה כמה אפשרויות:
- לנסות איכשהו לעקוף את הפקק, לעבור שלושה נתיבים, להגיע לשוליים, לנסוע קצת בכיוון הנגדי, למצוא פרצה בגדר, להיכנס לדרך עפר, וכך לנסות לעקוף את הפקק. יצליח או לא יצליח? ואיך אנחנו בינתיים
- לעמוד בפקק ולקלל, להתעצבן עד השמיים, לעשות תחרות עם השעון, להילחץ ולהתחרט שבאנו מכאן ולא מדרך אחרת, להתחרט שנסענו באוטו, ולא ברכבת
- לעמוד בפקק ולהבין שזה כרגע לא בשליטה שלנו. אנחנו מכוונים להגיע בהקדם, ובינתיים אנחנו מודיעים שאנחנו תקועים ונעדכן כשנדע. מדליקים רדיו, מקשיבים למוסיקה, מאזינים לפודקאסט, עושים שיחת טלפון למישהו שבדרך כלל אין לנו זמן לשוחח. פתאום הרווחנו חצי שעה לעצמנו!
מסתבר שזה הצעד הבא שהתהווה ביננו לבין הסביבה – עצירה בפקק. הוא לא רע ולא טוב. הוא פשוט מה שיש. וגם לו יש אינסוף אפשרויות, אפשרויות אחרות מאשר אם היינו מגיעים בזמן לפגישה.
באפשרות השלישית, האפשרות של פרדיגמת ההתהוות – יכול להיות שהפקק ישתחרר ונגיע בזמן. יכול להיות שנאחר בכמה דקות ויכול להיות שנפסיד את הפגישה. בכל מקרה, עשינו את מה שיכולנו (כשיכולנו לנסוע נסענו, הודענו והתנצלנו), שמרנו על רוחינו ועל האיזון שלנו, והמשכנו לשמור על הכיוון שלנו.
אפשר לנסות ולהכיל את הרעיון של פרדיגמת ההתהוות גם למצבים אחרים – קידום בעבודה, חיפוש עבודה, התמודדות עם פרוייקטים בעבודה.
חשוב לשים לב שיש לנו כיוון, ואנחנו נעשה את כל מה שביכולתנו להתקדם לכיוון הזה. אבל הידיעה שאין לנו שליטה בלעדית, ושכל צעד שיתהווה יפתח בפנינו אינסוף אפשרויות, יוצרת התנהלות אחרת מאשר בפרדיגמה הקיימת.
ולסיום, הנה סיפור זן ששמעתי מאחד המורים בריטריט מדיטציה אי שם לפני שנים רבות. לשמחתי, מצאתי אותו במרחבי הפייסבוק: האיכר והסוס, הטוב והרע
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת