חוויות למידה משמעותיות – התבוננות חדשה

חוויית למידה משמעותית

בין 2012 ל 2015 חקרתי נושא מרתק: חוויות למידה משמעותיות. מלכתחילה, נשאבתי לחקירה כי הוקסמתי מחוויות כאלה מתוך ההתנסות האישית שלי, ובהמשך גיליתי שהן משמעותיות גם לאחרים. רציתי להבין כיצד הן מתהוות, וכיצד ניתן לגרום להן להתרחש יותר. חוויית למידה משמעותית עבורי הייתה דבר מאד חי, מאד ברור ומאד מורגש. אבל התקשיתי לתאר אותה במילים, באופן שהיא תורגש באופן חי גם אצל האחר.

הנה, למשל, ניסיון להגדיר את המושג, מתוך דף הפתיחה של הבלוג על חוויות למידה משמעותיות:

"חווית למידה משמעותית היא תופעה מוכרת לכל אדם, בכל מסגרות חייו. היא איננה שייכת רק לבתי הספר או לשדה החינוך, אלא ליכולת האנושית ליצור משמעות מתוך חוויה ולצמוח מכך. הכוונה כאן היא לחוויה שבה נוצר חיבור עמוק ביננו לבין המושא שבו אנו פוגשים, ואם נהיה ברי מזל – החיבור יאפשר הבנה חדשה, התבהרות פתאומית, תובנה מרגשת."

חוויות למידה משמעותיות

זו הגדרה, אחת מיני רבות, שניסחנו (אני וד"ר משה ויינשטוק, שותף לחשיבה ולפיתוח). כמו אחרות, גם ההגדרה הזו מתארת הרבה ממה שיש בחוויית למידה משמעותית. אבל היא מתארת את התופעה מבחוץ, מעמדה של צופה המתאר ומנתח אותה, ולא מתוך הגוף החי החווה אותה. כאשר היצגנו דוגמאות, הרגשתי שהתקרבנו לחוויה יותר. לדוגמה:

  • אדם קורא ספר. העמודים הראשונים קשים לו מעט לקריאה. נדרשת סבלנות עד שהזרות מתפוגגת ונוצרת היענות לפגוש את מה שמביא הטקסט. כעבור זמן, הוא פוגש ברעיון שגורם לו להחסיר פעימה. הרעיון מהדהד עם תכנים בעולמו הפנימי, מרתק ומאתגר אותו, ויוצר אצלו מעורבות רגשית, התגייסות לחשיבה עמוקה, לבחינה מחודשת של משמעויות שהרעיון מביא עמו. עכשיו הוא נתון כל כולו בתוך עולם הרעיונות, בתוך סחרחרת של מחשבות, ותפיסות משתנות. כשהוא ממשיך לקרוא בספר, הוא שונה במעט ממה שהיה קודם. גם הטקסט בספר משתנה, ונצבע בצבעים חדשים. הוא מספר על הרעיון החדש לחבריו בהתלהבות.
  • שתי נערות משוחחות זו עם זו. הן  משתפות זו את זו בחוויות חולין, ומנהלות שיחה מהנה ונעימה. הבילוי המשותף נמשך זמן מה, ולא ברור מתי זה קורה וכיצד, באיזושהי נקודה בזמן הן מוצאות את עצמן בשיחה מסוג שונה לגמרי. לא עוד שיחה קלילה ומבדרת, אלא שיחה ברובד אחר, משמעותי ועמוק, שיחה שבה מורגש חשמל באוויר, או סוג של השראה. רק שלא יפריעו להן דווקא עכשיו, שצלצולי הטלפונים יחכו לזמן אחר. השיחה עוברת לפאזה חדשה ונוגעת ברבדים עמוקים בחייהן ומתחברת למוקד של משמעות משותפת. הרעיונות בהם הן מעמיקות מהדהדים אצל שתיהן, והן חשות חיבור ותחושת משמעות.

והיום, מנסה בפעם הראשונה לגעת במהות של חווית למידה משמעותית באמצעות מושגים חדשים, ממודל התהליך. בשונה מתיאור מבחוץ (מעמדת הצופה) אני מנסה לתאר את החוויה מבפנים. מתוך תהליך החיים עצמו.

בחרתי לתאר חוויית למידה משמעותית בהקשר מסוים – בעת קריאת טקסט כלשהו (פרוזה, מאמר עיוני, שירה ועוד). חוויות למידה משמעותיות יכולות להתרחש בהקשרים שונים וזהו רק אחד מהם. אז הנה, תיאור חדש:

אני קוראת מילים. אני עוברת עליהן עם העיניים כמו אצבע שמרפרפת על זיפים של שטיח. אלא שהמלים לא רק עוברות להן. כל מילה שעוברת יוצרת בתוכי מרחב קטן, מרחב של משמעות. המילה אינה רק היא עצמה, היא אינה נשארת רק על פני השטח, היא אודות משהו, והמשהו הזה תופס מקום במרחב הפנימי. מילים מצטרפות למילים ולמשפטים, והמרחב נפער והופך רחב יותר, עמוק יותר. ככל שאני שוקעת יותר ויותר בתוך המילים, המשפטים, הסיפור, נוצר בתוכי מרחב חי של משמעות. אני שוקעת אל תוך מרחב המשמעות הזה שנוצר מתחת לטקסט, ויכולה לחוש את כל הדבר הזה שחי מתחת למילים ולמשפטים שאני קוראת.

לא בכל קריאה זה מתרחש. לעתים קרובות אני קוראת מילים ומשפטים והמרחב שנוצר מתחתיהם רדוד ושטחי. לא נוצר מרחב עמוק שמאפשר לי לחיות את המילים והמשפטים. אפשר לנתח את הסיבות מדוע לפעמים זה כך ולפעמים אחרת, וגם להציע תנאים, אבל אניח לזה כרגע. רק אזכיר שגם חוויה כזו קיימת, אפילו שכיחה, של קריאה שטחית ומורגשת פחות.

אבל נחזור אל החוויה של לחיות בתוך מרחב של משמעות שהמילים, המשפטים והסיפור יוצרים. גם החיים בתוך מרחב כזה של משמעות מתרחשים במובלע. נוצרת בתוכי חוויה שלא ניתן לתאר במלואה במילים, היא חוויה מובלעת.

החוויה של לחיות בתוך מרחב של משמעות שהמילים, המשפטים והסיפור יוצרים

וכשאני חיה בתוך מרחב המשמעות הזה שיוצר אצלי הטקסט, אני לפעמים יכולה לחוש בקצוות שמתנבעים מתוכי. קצה כזה מורגש כתחושה שיש עוד משהו שרוצה להתבטא בתוך ההקשר הזה. יש לי כאן עוד משהו (חשוב) להגיד, והוא מרגיש חדש, אבל אין לו עדיין מילים. כשאני שמה לזה לב, אני עוצרת לרגע את הקריאה ומקשיבה לקצה הזה. פתאום יש צל של רעיון חדש, או תחושה של הד שמגיע מעמקי המובלע ורוצה להתבטא, פוטנציאל מורגש שבועט ושואף לפרוץ קדימה, או אולי התנגדות פנימית למשהו מהמשמעות הנוצרת. כל אלה הם קצוות של המובלע, תנועת חיים שמבקשת להתבטא, להיות מומשגת, ללכת קדימה. העצירה הזו (בדקו אם גם אתם עוצרים כך בעת קריאה עמוקה ומשמעותית) היא הזיהוי שיש שם משהו (קצה), והניסיון לתת לו ביטוי, אם זה בחשיבה (במילים), או בשיח עם אדם אחר, או בכתיבה וכו'.

לא תמיד יש התמסרות לקצה הזה. הניסיונות לתת ביטוי לא תמיד נושאים קדימה, ולפעמים אני מרפה וממשיכה בקריאה. גם אם יש התמסרות, אין כאן הבטחה שחשיבה, או התנסחות כזו או אחרת אכן תישא את הקצה הזה קדימה אל הצעד הבא. אני יכולה לומר שמכל הקצוות שנחווים ומקבלים תשומת לב, רק מעטים נישאים קדימה (זו אחת הסיבות שבגללן חוויות למידה משמעותיות הן נדירות).

אבל כאשר מגיע ניסוח מדויק של הקצה שנוצר מהחוויה, יש נשיאה קדימה ומשהו חדש מופיע. זה תמיד מעורר התרגשות רבה אצלי, כי יש תחושה של בריאה של משהו חדש לגמרי, שלא היה שם מעולם. הוא לא היה שם והתגלה, אלא נוצר חדש באמת. וכיוון שהוא חדש לגמרי, אני מרגישה שכל מרחב המשמעות בהקשר הזה (ההקשר של הסיפור או הטקסט שאני קוראת וההקשרים שלו לחיי) משתנה מעט, מתרחב טיפ-טיפה, והכל משנתה. והצעד הבא שהתרחש מנביע קצוות חדשים, אפשרויות חדשות שלא היו קודם. זה נשמע אולי דרמטי, בטח בהקשר של קריאת מאמר או פרוזה או שיר. אבל תבדקו את זה – כשזה קורה באמת, זה לא פחות מזה.

אז זוהי חווית למידה משמעותית לפי המושגים החדשים. כתבתי כאן על אינטראקציה עם טקסט, אבל זה נכון לגבי אינטראקציה בין אנשים, חשיבה על רעיון, תהליך של כתיבה ועוד.

המושגים בהם השתמשנו אז, וגם עכשיו הם: הפניית קשב, מפגש, הדהוד והתמרה. אפשר לראות אותם כאן באופן מדויק:

הפניית קשב: מתוך כל מה שקורה כרגע, בחרתי לקרוא את הטקסט הזה (כאן אין הרבה מה להרחיב).

מפגש: השקיעה אל תוך מרחב המשמעות, או המובלע, שמאחורי המילים והמשפטים, ופתיחת המרחב החי והעמוק אצלי. המילים והמשפטים פותחות בתוכי מרחב כזה – מה זה אם לא מפגש… מפגש הוא לחיות במרחב המשמעות שיוצר בנו הטקסט.

הדהוד: כאשר בתוכי מתעוררים קצוות, כשנוצרת תנועת חיים ששואפת לצעד הבא. כי החיים לוקחים אותנו תמיד קדימה, וכאשרכמו גל שמתרומם, הפוטנציאל של הקצה שמתנבע מורגש, אבל אין לו עדיין ביטוי שיישא אותו קדימה אנחנו חיים את מרחב המשמעות שיוצר בנו הטקסט מתנבעת תנועת חיים חדשה מתוך המובלע. כמו גל שמתרומם, הפוטנציאל של הקצה שמתנבע מורגש, אבל אין לו עדיין ביטוי שיישא אותו קדימה. ההדהוד אינו הצעד הבא עדיין, הוא רק התחושה שיש כאן פוטנציאל, שיש עוד שמבקש להתבטא.

התמרה: כשמגיע ביטוי או התנסחות מדויקת היא נושאת קדימה את תהליך החיים, אל הצעד הבא. הדבר החדש שנוצר בניסוח, הוא חדש לגמרי, הוא מעולם לא היה שם עבור אותו אדם, אולי אפילו מעולם לא היה. אני חשה שמרחב המשמעות עצמו משתנה ומתוכו נפתחות אפשרויות למרחבים חדשים. שם גם מתנבעים קצוות חדשים. חדשים לגמרי.

למה קוראים לזה חווית למידה משמעותית? הקוראים יכולים לנסות לענות על זה לבד. אבל באמת? זה לא חשוב. זה רק שם, ויש בתוכו חוויה, למידה ומשמעות. אפשר גם להבין מדוע חוויות כאלה כל כך נדירות – הרבה דברים צריכים לקרות – קודם צריך להחליט להיות בקשב, צריך לשקוע למרחב משמעות רחב ועמוק, צריך לשים לב לקצוות שמתנבעים, וצריך גם להתמסר להם ולנסות לתת להם ביטוי. וגם אז, דבר לא מובטח. אבל דווקא עכשיו יש לי תחושה שהתיאור הזה שהצליח להתבטא כאן בבלוג, פותח אפשרויות חדשות לחוויות למידה משמעותיות. אולי?

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

איך עושים חופש

איך עושים חופש?

חופש גדול בתקופת הקורונה. בתוך כל אי הוודאות שאנחנו חיים בה, החופש הגדול כבר כאן. הילדים בבית, ונכון שהתרגלנו כבר מימי הסגר, אבל הילדים זקוקים לחופש אמיתי. איך עושים להם חופש?

שתי ידיים אוחזות שעון. רוטינות

רוטינות וחזרתיות

פעם חששתי שרוטינות יוצרות שגרה משעממת, וחשוב ליצור שינוי מתמיד וחידושים. אבל דווקא ההתנסויות שלי עם ילדים, והתבוננות בפעילויות בחיים הביאה לכמה תובנות מעניינות.

משמעת חיצונית ופנימית

בשבח המשמעת העצמית והחיצונית

משמעת חיצונית בדרך כלל נתפסת כשלילית. אבל חקירה נוספת מראה שגם משמעת חיצונית יכולה מאד לתמוך בתהליכי למידה. מתי משמעת חיצונית תומכת בלמידה, ומתי היא יוצרת למידה כפויה מבחוץ?

הרשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים מעניינים: פוסטים בבלוג בתדירות של מספר שבועות, ועדכונים על מפגשים קרובים. המייל שלכם יישאר חסוי.

דילוג לתוכן