חוויית למידה משמעותית של גוף-סביבה

עד 2015 עסקתי במחקר וכתבתי בלוג על "חוויות למידה משמעותיות". לאחרונה, זיהיתי קשרים בין העיסוק הנוכחי שלי ב"למידה מתוך תנועת החיים" לעיסוק הקודם. הפוסט הזה תווה עוד קורים בין שניהם.

תזכורת – מהי חווית למידה משמעותית?

מתוך הבלוג על חוויות למידה משמעותיות:

"חווית למידה משמעותית היא תופעה מוכרת לכל אדם, בכל מסגרות חייו. היא איננה שייכת רק לבתי הספר או לשדה החינוך, אלא ליכולת האנושית ליצור משמעות מתוך חוויה ולצמוח מכך. הכוונה כאן היא לחוויה שבה נוצר חיבור עמוק ביננו לבין המושא שבו אנו פוגשים, ואם נהיה ברי מזל – החיבור יאפשר הבנה חדשה, התבהרות פתאומית, תובנה מרגשת."

אחת הדוגמאות הכי מפורסמות לחוויית למידה משמעותית היא הדוגמה של ארכימדס באמבטיה. ארכימדס היה שקוע כל כולו בניסיון לפתור את חידת הערכת כתר הזהב של המלך, חידה שכישלון בפתרונה היה עולה לו בחייו. באין פתרון באופק הניח לחידה לזמן מה, נכנס לאמבטיה ואו אז קרה הדבר שנשא את תהליך פתרון החידה הלאה. מאושר מפתרון החידה יצא מהאמבט בקריאות שמחה: אווריקה, אווריקה (מצאתי, מצאתי) וכל השאר הוא היסטוריה.

למה חשוב לי לחזור ולעסוק בחוויות למידה משמעותיות? סיבה אחת היא שטרם פיצחתי לגמרי את צופן החוויות הללו, ואת הדרכים לאפשר להן לקרות. המחקר שערכתי הצליח לתאר ולאפיין את ההיבטים המגוונים שלהן, אבל לא איך לגרום להן. סיבה שנייה היא שאני עדיין מאמינה שחוויות למידה משמעותיות צריכות להיות מנת חלקם של ילדים בבית-ספר. אני חושבת שלמידה מתנועת החיים היא למידה שיש בה הרבה משמעות ועומק, והיא מאופיינת בחוויות למידה משמעותיות רבות. כך שבמידה מסוימת חוויות למידה משמעותיות ולמידה מתנועת החיים קשורות זו בזו.

תזכורת – מהו גוף-סביבה?

בניגוד לתפיסה המקובלת שמניחה פיצול בין הגוף החי לבין סביבתו, התפיסה של מודל התהליך מניחה שאין הפרדה בין מה שקורה "בתוך" הגוף למה שקורה "מחוץ" לגוף. חוץ ופנים אינם נקבעים על-ידי הגבולות הפיזיים של הגוף, דהיינו הגוף מסתיים בגבולות העור, ומה שמחוץ לעור הוא הסביבה של הגוף. אלא, הסביבה של הגוף מתרחשת בתהליכי החיים ואי אפשר להציב גבול ביניהם.

אחת הדוגמאות שג'נדלין נותן היא הריאות המתמלאות באוויר וחוסר היכולת להפריד בין "האוויר-הממלא-את-הריאות-ותאי-הדם" ו"הריאות-מתרחבות". דוגמה אחרת היא התבוננות בהליכה. הרגל מפעילה לחץ על הקרקע, והקרקע מתנגדת לרגל. במובן זה, הקרקע משתתפת בתהליך ההליכה של הרגל, בהתנגדות שלה.

אני מתבוננת בעץ שמולי, חשה את הרוח בענפיו, מקשיבה לרשרוש העלים בעלוותו, חווה את עוצמתו, את יציבותו, נהנית מצילו, מתפעלת מיופיו. איפה הגוף שלי מסתיים והיכן מתחיל העץ? האם יש גבול ביני לבינו? ואולי מהרגע שהבחנתי בו, משנכנס לתודעתי, אנו – אני והעץ, גוף-סביבה בלתי ניתנים להפרדה. העץ הוא חלק בלתי נפרד ממני ואני חלק בלתי נפרד ממנו. ובכל זאת, אני יכולה לדבר עלי בנפרד מהעץ. אני אובייקט, העץ אובייקט. ככה בני אדם רגילים לדבר, באובייקטים נפרדים. אבל על-פי מודל התהליך של ג'נדלין, העץ משתתף בתהליך החיים שלי ולכן הוא בלתי ניתן להפרדה ממני.

חווית למידה משמעותית בגוף-סביבה

חוויית למידה משמעותית מאופיינת כתהליך שלו ארבעה רכיבים: הפניית קשב, מפגש, הדהוד והתמרה. ארבעת הרכיבים הללו מפורטים במאמר שכתבתי עם ד"ר משה ויינשטוק.

אתייחס עכשיו לארבעת הרכיבים הללו, אבל הפעם אתייחס למושג של גוף-סביבה. אשתמש בדוגמה של ארכימדס והאמבטיה. הדוגמה מתחילה מרגע כניסתו של ארכימדס לאמבטיה. קודם שנכנס לאמבטיה היה עסוק כל כולו בניסיון לפתור את חידת כתר הזהב. עתה, כשנכנס לאמבטיה, בעיית כתר הזהב פועלת באופן מובלע (implicitly functioning) בתודעתו.

עתה, כשנכנס ארכימדס לאמבטיה, בעיית כתר הזהב פועלת באופן מובלע בתודעתו

הפניית קשב: ארכימדס נכנס לאמבט. האמבט עם המים שבתוכו הוא הסביבה שלו, וארכימדס והמים המקיפים אותו הם גוף-סביבה. אין אפשרות להפריד בינו לבין המים באמבט שכן המים באמבט משפיעים עליו והוא מושפע מהם מעצם היותם הסביבה שלו. הוא חש בהם, רואה אותם, שומע את רחשם גם אם אינו שם לב לכך. מהי הפניית קשב? ייתכן שעד עכשיו נכנס לאמבטיה בהיסח הדעת, בעודו חושב על דברים אחרים. ייתכן שפעל בתהליך חיים אחר שבו הכניסה למים פועלת באופן מובלע ולא מפורש. הפניית הקשב הופכת את המים באמבטיה לאובייקט שמתייחסים אליו באופן מפורש. ייתכן והבחין במים, בחומם, ברטיבותם, בגובהם ובחר לשים אליהם לב לרגע. זוהי הפניית קשב – המים באמבט הפכו להיות אובייקט מפורש בתהליך החיים של ארכימדס.

מפגש: מרגע שהפנה את הקשב אל המים באמבט, הם משתתפים באופן גלוי  בתהליך החיים שלו. הוא חווה אותם. באופן פעיל הוא חש בהם, מתבונן בעומקם, בצלילותם, ומקשיב לרחשם. במהלך המפגש, כל תנועה מנביעה את הצעד הבא, שנישא קדימה על-ידי הסביבה. למשל, טבילת הרגל הימנית מנביעה טבילה נוספת, שנישאת קדימה על-ידי מגע המים, חמימותם, רטיבותם. הגוף טובל והמים נושאים את תהליך הטבילה קדימה. כל צעד כזה מתרחש באופן גלוי במפגש בין ארכימדס ובין סביבתו – מי האמבט, אבל הוא גם מעורר הדים במובלע, בהקשרים שהמפגש עם המים מעוררים, בעומקים של חוויות שחיות במובלע.

הדהוד:  המפגש עם היבטים בסביבה, ותהליך החיים שמתרחש אתם מעורר הדים ותחושות במובלע. לפעמים, תהליך כזה מעורר תחושות שקשורות לתהליכי חיים שהיו והופסקו מאחר והם לא נישאו קדימה (ג'נדלין מכנה הפסקה של תהליך בשם stoppage). תהליך חיים שמתרחש בגלוי (כניסה למים וצפייה במי האמבט עולים על גדותיהם) יכול לעורר הדים בתהליך שהופסק (ניסיון לפתור בעיה) להפוך אותו שוב לתהליך חיים גלוי שלו תנועת חיים המבקשת להינשא קדימה.

התמרה: בתוך ההקשר החדש שנוצר במפגש של ארכימדס עם מי האמבט, משהו בסביבה (שינוי דרמטי בגובה המים) נשא את תנועת החיים של התהליך שהופסק (ניסיון לפתור את החידה) קדימה אל הצעד הבא. כשזה קרה, זה לווה בהתרגשות ושמחה רבה על תהליך שהיה תקוע והצליח להינשא קדימה בהקשר החדש.

הדהוד

ניסיתי בפוסט הזה לגעת בחלקים הלא מוסברים שבחוויית למידה משמעותית – מהו בדיוק ההדהוד ומהי ההתמרה. עד כה השתמשתי במטאפורות כדי  לאפיין את שני המושגים האלה, וגם השתמשתי במילה "משמעות" שגם היא דורשת הסבר מדויק יותר. בפוסט הזה השתמשתי במושגים ממודל התהליך ואני מרגישה שמשהו חדש הוסבר כאן. אותו הדהוד, שגורם לנו להרגיש שמשהו משמעותי מתרחש בתוכינו, שאנחנו נוגעים במקומות עמוקים בעלי משמעות עבורינו, קיבל הסבר קפדני יותר. הסברתי את ההדהוד כמצב שבו תהליך חיים גלוי (קריאת ספר, שיחה עם אדם, הקשבה להרצאה, תהליך חשיבה), שפועל בגוף-סביבה (אני ואדם אחר, אני והכתוב בספר), מעורר הדים במובלע, בתהליך שנפסק (stoppage) ולא הצליח להינשא קדימה (תהליך אישי, תהליך התפתחות בקריירה, דילמה ערכית). הדהוד מעורר את תנועת החיים של התהליך שהופסק, והיא מבקשת להינשא קדימה. בכך הוא מעורר מוטיבציה, רלוונטיות ועניין. ההתמרה מתרחשת כאשר משהו בסביבה שבה מתרחש התהליך הגלוי נושא קדימה את תנועת החיים של התהליך שהופסק (למשל, האדם שמולי אומר משפט שנושא את תנועת החיים של תהליך אישי שהופסק הלאה).

ואסיים בשאלה שמעסיקה אותי. בהנחה שהפניית הקשב, והמפגש מאפשרים תהליך חיים מעמיק בגוף-סביבה, כיצד נוכל לזמן הדהוד והתמרה? באילו טקסטים כדאי לבחור? אילו שיחות כדאי לקיים? באילו ייצוגים להשתמש?

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

2 תגובות

  1. במקורותינו, בטכסטים היהודיים, מופיעים הביטויים "נים לא נים", "נוגע לא נוגע", משל הנשר המרחף על גוזליו ועוד.
    במקרה , ואולי דווקא לא, קראתי אתמול מאמר הנוגע במידה מסויימת בדברים שהעלת כאן. קידום האנושות הוא תהליך מתמשך של ניסוי וטעייה. חטא ותיקונו. או "הדהוד" בלשונך.
    כשאין לאדם במה לעסוק, והוא מחוסר עניין בסובב אותו הרי זה תחילת תהליך המיתה. על כן אנו מתפללים שיפתח עיננו בתורתו.
    והתורה זה במובן הרחב ביותר – זה העולם ומלואו. דהיינו שיתן לנו עניין ודבר בעל חשיבות לעסוק בו.
    נראה לי שיש להבחין בשלוש דרגות של חווית למידה משמעותית: האחת, זו שממלאת את כל ישותנו עקב בעייה שהתעוררה לנו, וזהו הדוגמא של ארכימדס. השנייה זו שאת מסיימת בה את מאמרך " האם יש אפשרות לבחור בסביבה שתעורר הדהודים ותמורות?
    והשלשית הידועה כבר מהפילוסופיה היוונית – "המוזה" הברקה פתאומית , וביהדות תפילה לבורא שיפתח עינינו. נראה לי ששלושתן נכונות.
    אבל הדרך השנייה היא היעילה ביותר. אשמח אם תגלי במחקרך דרכים וטכניקות לשלוט בהדהודים.

    1. תודה.
      ההקבלה של הדהוד לקידום האנושות יפה בעיני. אמנם חוויית למידה משמעותית היא עניין אישי, ומתקשרת אצלי לקידום התהליך האנושי של היחיד, ההרחבה לקידום האנושות באופן כללי נשמעת לי באופן אינטואיטיבי נכונה.
      הרעיון של חיפוש סביבות שמעוררות הדהודים עולה אצלי מתוך הההבחנה שיש סביבות שבהן זה קורה הרבה ולהרבה אנשים. אנחנו יודעים שיש הרצאות מסויימות שיוצרות הדהוד אצל אנשים רבים. ישנם ספרים שיוצרים את זה. למרות שחוויית למידה משמעותית היא עניין אישי, וגם בדרך כלל בלתי צפוי, אנחנו עדים לכך שיש גם מקרים משותפים, ובדרך כלל בעלי עוצמה. אלה מקרים שיכולים להיות חקרי מקרה מעניינים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

איך עושים חופש

איך עושים חופש?

חופש גדול בתקופת הקורונה. בתוך כל אי הוודאות שאנחנו חיים בה, החופש הגדול כבר כאן. הילדים בבית, ונכון שהתרגלנו כבר מימי הסגר, אבל הילדים זקוקים לחופש אמיתי. איך עושים להם חופש?

שתי ידיים אוחזות שעון. רוטינות

רוטינות וחזרתיות

פעם חששתי שרוטינות יוצרות שגרה משעממת, וחשוב ליצור שינוי מתמיד וחידושים. אבל דווקא ההתנסויות שלי עם ילדים, והתבוננות בפעילויות בחיים הביאה לכמה תובנות מעניינות.

להיות בים

את שתהיי בים זו לא את שעכשיו

מה קורה כשילדה מסרבת בתוקף ללכת לים ואז מוצאת עצמה צוהלת בשמחה מדלגת מעל הגלים. על ההבדל העצום בין רעיון תיאורטי שמנוסח במילים, לבין חוויית הגוף והסיבות להבדל הזה.

הרשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים מעניינים: פוסטים בבלוג בתדירות של מספר שבועות, ועדכונים על מפגשים קרובים. המייל שלכם יישאר חסוי.

דילוג לתוכן