על המנוסח, המובלע והמשמעותי

המובלע, האימפליסיט

שתי דרכים ללמוד, לחשוב, להבין:

האחת, לארגן מחדש מושגים ישנים ומוכרים

השנייה, לעמוד בנקודה שבה אנו תקועים, היכן שמורגשת תחושה שיש שם עוד מה שרוצה להתבטא אבל לא יודע בינתיים איך, לעמוד על הקצה, ולהמתין שהחדש יגיע, זה שמופיע רענן, שלא הופיע מעולם.

(הדהוד שלי על דברים שאמר ג'נדלין בראיון למטה).

האמת שרציתי לכתוב את הפוסט הזה על הנחיה. היו לכך הרבה סיבות מאד הגיוניות וטובות. סיבה אחת היא שכבר הבטחתי מזמן (בפוסטים מספר 6, 7). סיבה שניה היא שזה מאד התחבר לתכני סדנה בה השתתפתי בשבוע שעבר על התמקדות עם ילדים, בהנחיית Rene Veugelers  . והסיבה השלישית היא שהנושא של ההנחיה מעסיק אותי בהקשרים רבים באינטראקציות עם הבנות שלי, עם סטודנטים, עם ילדים בגן של שירה, ועם אנשים בכלל.

אולם לאחר כשעה של ניסיונות כתיבה, התגברה אצלי תחושת תסכול וקושי. הבחנתי שאני כותבת רק דברים שאני יודעת, שאני חוזרת על רעיונות שפגשתי, מצטטת משפטים שכבר מוכרים לי, או שכבר ניסחתי לעצמי בעבר. המשכתי והמשכתי ושום קצה רענן לא הגיע. אמנם הגעתי למקומות בהם אני חשה שאני לא יודעת, אבל שום חדש עדיין לא מבקש לנוע, להתבטא. כמו אי של ידע מנוסח, שלא יודע איך להרחיב את גבולותיו ולהתחבר למחוזות אחרים.

לא הייתי נחושה מספיק להמשיך בתהליך, ואת מקומו של רעיון ההנחיה, תפס רעיון אחר, שבו חשתי שיש הרבה "עוד", שמשך אותי לכתוב, לנסח, לחקור. אל נושא ההנחיה אחזור בקרוב, ומעניין יהיה לבדוק את דרך הגישה אל הנושא שתאפשר התנבעות חדשה ורוויית חיים.

המובלע The Implicit

אני כותבת את הפוסט הזה על ה"מובלע" (implicit). במאמר מוסגר, מושג ה"מובלע" הניע אותי להעמיק אל תוך עולם ההתמקדות, גם כאשר ממש לא הבנתי את משמעותו. המסתורין שאופף את המושג הזה, והפוטנציאל שחשתי כלפיו, משך אותי אל תוך למידה של ההתמקדות ושל הפילוסופיה שלה, וכן אל חיבור אפשרי לעולם הלמידה. זו הפעם הראשונה שאני מנסה להסתכל על תהליכי למידה שמבוססים על "המובלע" באופן מפורש.[1]

שני מקורות היוו השראה לפוסט הזה, וציטוטים מהם פזורים לאורכו:

  1. ראיון של לין פרסטון עם יוג'ין ג'נדלין (בעיקר מדקה 6 ועד דקה 14)
  2. The philosophy of the implicit– מתוך האתר של רוברט פארקר – life forward

אנסה להמחיש בדוגמה מהו המובלע. הדוגמה לקוחה מהריאיון עם ג'נדלין, ומתורגמת בסגנון חופשי.

נניח שארע בחייכם מקרה מרגש. אתם פוגשים חברה ומספרים לה את סיפור המקרה. החברה שלכם מתרגשת מהסיפור, אפשר לראות את זה בפניה ובגופה שהיא רואה וחשה מה מרגש. שהיא תופסת לא רק מה שאמרתם אבל "את כל הדבר". כל הדבר הזה: כל המושג הזה, המצב המיוחד הזה שתיארתם, למה אתם מתרגשים מזה, מה החשיבות שלו, מה זה אומר לגביכם. החברה לא תוכל להגיד את כל זה, אבל היא תרגיש את זה, היא תרגיש למה אתם מתרגשים, ואתם תרגישו שהיא הרגישה.

ייתכן שלאחר מכן תפגשו חבר אחר, ותספרו את אותו סיפור, והוא יגיד "אה, איזה יופי" ותרגישו שהחבר הזה רק תפס חלק מילולי מצומצם "מכל הדבר הזה".

מה זה "כל הדבר הזה"?

רוברט פארקר מסביר שאנחנו יודעים לעשות פעולות מאד מורכבות. אנחנו נוהגים במכונית, כשאנחנו מדברים, אנחנו איכשהו יודעים מה להגיד אחר-כך. המילים שלנו יוצאות מפינו בתחביר המדוייק, ובמשמעות שהן רוצות להביע, ואם מילה מסוימת לא בדיוק מתאימה, אנחנו "חשים" זאת מיד ומתקנים את עצמינו. אנחנו מתייחסים באופן שונה לחברים שונים. בכל מערכת יחסים יש מורכבות עשירה, שלעולם לא נוכל לתאר במילים, ובכל זאת, אנחנו יודעים מה לעשות ומה לומר בדרך כלל ללא חשיבה. כיצד זה אפשרי לעשות כל כך הרבה דברים מורכבים ללא חשיבה? זה אפשרי מפני שאנחנו חיים. לחיות הוא תהליך של אינטראקציה מתמשכת עם הסביבה . והתהליך הזה הוא בסיסי יותר, ויותר מורכב מתהליך החשיבה.

בין המנוסח למובלע

החיים שלנו מתרחשים במובלע. אנחנו מטיילים בטבע וחווים דברים שלא ניתן לתאר במלואם במילים. המילים מסמנות משהו מהחוויה, אבל אינן תופסות את כוליותה, את כל הדבר הזה

We live in an implicit texture

We don't live in the categories

We don't live in formulated entities

We don't live among the furniture. Well, also we do, but we don't basically live in something formulated

We live in the implicit, that's where we live. (Gendlin, interview)

בני אדם יצר ו שפה ומושגים שבעזרתם הם יכולים למפות את המציאות, את עולמם הפיסי, את החוויות שלהם, את הרגשות שלהם, את המחשבות והרעיונות שלהם. אבל השפה היא רק מפה

החיים שלנו מתרחשים במובלע. אנחנו מטיילים בטבע וחווים דברים שלא ניתן לתאר במלואם במילים. המילים מסמנות משהו מהחוויה, אבל אינן תופסות את כוליותה, את כל הדבר הזה. אנחנו משוחחים עם אדם וגם כאן אנו חווים דברים שלא ניתן לתאר במילים – התחושה המורכבת של אותו אדם בנו. בני אדם יצרו שפה ומושגים שבעזרתם הם יכולים למפות את המציאות, את עולמם הפיסי, את החוויות שלהם, את הרגשות שלהם, את המחשבות והרעיונות שלהם. אבל השפה היא רק מפה, שמשתנה ככל שאנחנו מתקדמים. המובלע הוא הרבה יותר, ומניב עוד ועוד.

נגיעה ראשונה בלמידה משמעותית

אני רוצה רגע להתעכב על מה זה לתפוס את הדבר כולו, יחד עם המובלע. כשאני קוראת את הטקסט שכתבתי כאן (ובכלל כל טקסט), קורה לפעמים שאני קוראת רק את המילים, והן נשמעות לי מוכרות, מובנות, המשפטים במבנים תקניים, ואני יכולה לקרוא ולקרוא כך, בלי להבין דבר, או לגרד רק שכבה דקה מכל הדבר הזה שממנו מתנסח הטקסט. אני יכולה לקרוא בלי לגעת ממש בכל הדבר הזה שממנו מתנסח הטקסט. לעומת הקריאה השטוחה הזו, אני יכולה לקרוא את הטקסט ודרכו "לחיות" את מה שהוא מסמן. לחיות בתוך המובלע שהטקסט מסמן ולחוש אותו מבפנים. זו תחושה מאד מיוחדת, כאילו שהמילים שאני קוראת יוצרות חריש עמוק, ויוצרות תנועה, תגובה, ותחושה בתוכי. במילים אחרות, בקריאה כזו, אני תופסת את המילים יחד עם המובלע.

ובדיוק במקום הזה אפשר לראות חיבורים עדינים נרקמים – המשמעות (למידה משמעותית) עם תנועת החיים (למידה מתוך תנועת החיים).

כאשר דרך המילים מצליחים לגעת בכל הדבר הזה ולחיות אותו, לחיות במובלע ולא רק בשכבת המילים שמסמנות אותו, יכולה להתעורר בתוכנו תנועת חיים, התנבעות, קצה, שמבקש להינשא הלאה מתוך ההקשר הספציפי הזה. כי במה שחי בנו יש תמיד תנועה קדימה (There is always life forwarding).

קצה המובלע

ג'נדלין טוען בראיון שכבני אדם, בכל רגע נתון יש שתי "מערכות" שאיתן אנו פועלים וחושבים. האחת היא כל מה שעד עתה כבר ניסחנו, המשגנו ופירטנו בשפה,  והשניה היא מה שעדיין לא מנוסח, ומגיע חדש, רענן. כשאנחנו עוסקים בבעיה כלשהי, סביר להניח שנגיע לקצה שממנו לא נוכל להתקדם יותר רק על-ידי ארגון מחדש של מושגים ישנים ומוכרים. בנקודה זו, כדי להתקדם, צריך ללכת אל תחושת המובלע, להרגיש שיש שם עוד, שעדין לא מנוסח במילים. אנחנו שוהים בנקודה הזו, כי אנו חשים שמשהו חדש יותר מנסה להתנסח, שנושא קדימה, וזה הרבה יותר טוב מאשר רק לכסות את מה שכבר ידוע.

האם ילדים מסוגלים לשהייה יצירתית כזו בקצה? אנסה להתייחס לזה בפוסטים עתידיים, ואולי גם להביא דוגמאות. אבל מה שחשוב לי להדגיש עכשיו הוא את ההבדל המהותי בין להרגיש תגובה שאינה מנוסחת עדיין במילים, והיא חדשה לגמרי, ונולדת עכשיו ויוצאת לעולם מתוך התהליך החי שבתוכנו, לבין להציג תגובה שכבר התנסחה במקום אחר והיא מתחברת / רלוונטית להקשר הזה. זה לא אותו דבר. במקרה הראשון יש תנועת חיים שנובעת מהמקום שחי כרגע.

לשהות בקצה, שמשהו חדש יותר מנסה להתנסח, שנושא קדימה

ג'נדלין מוסיף ואומר בראיון שכשעומדים בנקודה הזו, לא נרצה לאבד את הקצה הזה, ולחזור למה שאנחנו כבר יודעים, אלא נרצה ללכת קדימה, להיכן שהחדש מתהווה… מסתבר שגם אנשים שאינם תיאורטיים במיוחד, ולא בדיוק מתעניינים במושגים חדשים אוהבים מאד לחשוב כך, בקצה של המובלע. בבתי-הספר שלנו מלמדים אותנו שחשיבה היא שינון מושגים ואז ארגון שלהם והחזרה שלהם במבחנים, וזה מאד משעמם. אז בני אדם נוטים לאבד את היכולת לחשוב באופן רענן.

אז מה לוקחים מכאן ללמידה מתנועת החיים?

ראשית, צריך לציין שהמושג תנועת החיים מסמן משמעות דומה למושג קצה, או למושג התנבעות. אבל המושג תנועת חיים שונה מהמושג מובלע, גם אם יש ביניהם קשר. המובלע הוא החיים עצמם. איננו יכולים לחוש את כל המובלע, אלא רק את הקצוות שמתנבעים ממנו, שמבקשים להתבטא, להתנסח, לעשות צעד כאשר אנו חווים הקשר מסוים. את הקצוות האלה אנחנו יכולים לחוש כשאנחנו חיים הקשר מסוים. את תנועת החיים, או הקצוות המתנבעים מהמובלע, אנחנו יכולים לחוש.

שנית, מה למדנו כאן על למידה? אני למדתי שני דברים:

הראשון, אינו מפתיע. כשאנחנו מדברים על למידה משמעותית, אנחנו מדברים על לחוש  את כל הדבר הזה שמסמנות המילים, המושגים, הרעיונות. לחוש את כל הדבר הזה כשאנחנו קוראים, כשאנחנו מקשיבים, כשאנחנו עושים. לאפשר למילים ולמושגים לעשות בנו חריש עמוק, ולחוש אותו. אף פעם לא להישאר רק עם המפה, עם המילים, עם הניסוחים, ללכת הרבה מעבר להם. להעמיק את הקשר ההדוק בין המילים לחיים, ולהבחין שאפשר לחוש מילה, ואת כל הדבר הזה שהיא מסמנת, ולא לעבוד רק עם כללי הלוגיקה והיגיון שמחברים מילים זו לזו.

השני, העמידה על הקצה שלי…האם נאפשר לילדים להיות תקועים במקום הזה ולשהות בו, כדי שמשהו חדש לגמרי יופיע? משהו שאולי לא נמצא בתכנית הלימודים, או בתכנון של המורה, ויחד עם זאת, הוא מרגש, מסעיר, ופותח דלתות להתפתחות, שהוא מהות התנועה קדימה בחיים?

[1] העיסוק הנוכחי ב"מובלע" מוזן ומומרץ בשבועות האחרונים מתוך השתתפותי בקורס של דנה גניהר רז ודן שאכטר – "נתיבים בפילוסופיה חיה" (שעוסק בפילוסופיה של המובלע).

מושגים חדשים: המובלע, Implicit

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

תגובה אחת

  1. המובלע אולי הוא הצדדים האחרים של אותו סיפור או אתה מציאות שאנחנו לא מודעים להם.הצדדים האלו יכולים לבוא לידי בטויים שונים של צבעים קולות תחושות וריחות ואולי צריך לאפשר לתלמידים ובכלל לאנשים לבטא אתם בדרך שלהם. אחר כך גם אולי יופיעו מילים. אחד המנגונינים היפים בעיני להתבוננות מעבר לקצה הוא הניסיון לעשות הזרה ל המוכר. להפוך את מה שמוכר לי כזר במיוחד דרך הפעלה של הדימיון ושאלת שאלות על מה ומי נמצא ברקע לדמויות שאנחנו מתמקדים בהם חעל הפרטים שבדרך כלל מובלעים מאיתנו. להיכנס לאותם מקומות אפשריים יש בתפיסת המציאות שלנו שטרם ביקרנו בהם. לחשוב איך חושבים מה מרגישים ומה רואים כל אלו שמעורבים בתמונת המציאות. בעיקר לעודד יצירה של שאלות למחשבה סביב כל מושג או רעיון או טקסט. בעיקר לעודד יצירת פרשנויות אפשריות חדשות וחיבורים לא שיגרתיים . ככה למשל אפשר להמשיך הלאה מהקצה המאיים. ויש עוד כמובן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

שתי ידיים אוחזות שעון. רוטינות

רוטינות וחזרתיות

פעם חששתי שרוטינות יוצרות שגרה משעממת, וחשוב ליצור שינוי מתמיד וחידושים. אבל דווקא ההתנסויות שלי עם ילדים, והתבוננות בפעילויות בחיים הביאה לכמה תובנות מעניינות.

משמעת חיצונית ופנימית

בשבח המשמעת העצמית והחיצונית

משמעת חיצונית בדרך כלל נתפסת כשלילית. אבל חקירה נוספת מראה שגם משמעת חיצונית יכולה מאד לתמוך בתהליכי למידה. מתי משמעת חיצונית תומכת בלמידה, ומתי היא יוצרת למידה כפויה מבחוץ?

מנהרת המעורבות

מנהרת המעורבות

לפעמים, כשאני מאד עסוקה במשהו, אני יכולה לשכוח את עצמי לגמרי. יש שם חדווה גדולה. זו מנהרת המעורבות. אני מתבוננת בקבוצת ילדים שאני פוגשת בכל שבוע. אני מחפשת את אותם רגעים שבהם הם נשאבים אל תוך מנהרת המעורבות ושוכחים עצמם בתוכה. מה קורה שם?

הרשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים מעניינים: פוסטים בבלוג בתדירות של מספר שבועות, ועדכונים על מפגשים קרובים. המייל שלכם יישאר חסוי.

דילוג לתוכן