על הלמידה – מה הסיפור של בית-ספר?

תראו לי ילד אחד שלא היה שמח ליום חופש או שבוע חופשה מבית-הספר.

בימים אלה, ילדי כיתות ז-י והוריהם בעיצומה של מחאה עיקשת להחזרתם ללימודים בבית-ספר לאחר שנה שלמה שהם נמצאים בבית, ולומדים רק מרחוק. מצד אחד, זה מובן מאליו שתחושות ההזנחה, השקיפות והבדידות הן בלי נסבלות. מצד שני, בחברה שבה אנו מורגלים לנרגנות והתמרמרות כלפי בית-ספר, מפתיע לשמוע קולות של געגועים, רצון עז לחזור למסגרת, וכמיהה ללימודים. למה מתגעגעים הילדים בבית-ספר?

בסוף הפוסט אתייחס לשאלה הזו.

אני מביאה בפוסט הזה חוויות אישיות-קולקטיביות על למידה בית-ספרית. חשוב לי להדגיש שאין בכך מתקפה גורפת על בתי-ספר באשר הם. ישנם בתי-ספר רבים שמייצרים חוויות למידה משמעותיות ומחוברות לילדים, ובכל בית-ספר פועלים מורים מעוררי השראה, שמלווים ותומכים בלמידה איכותית. יש לי כבוד גדול לתשומת הלב, ההשקעה והאהבה שמורים משקיעים בעבודה שלהם ובתלמידים שלהם. אבל המערכת יוצרת הבניות שקובעות במידה רבה את חוויות ותפיסות הלמידה.

אני מביאה כאן חוויות למידה שאני חוויתי לפני שנים רבות. הן נפוצות ומוכרות לכל אחת ואחד, גם ללומדים בבית-ספר היום, וגם עשרות שנים לאחור. אני מציגה מספר דוגמאות כדי לעורר חשיבה על למידה ואיכויותיה.

מה ילדים בבית-ספר יודעים על למידה?

כן, הייתי תלמידה טובה בבית-ספר. השקעתי בלימודים. הצלחתי במבחנים. היו לי ציונים טובים.

לא, לא נהניתי ללמוד. בדרך כלל לא הרגשתי מחוברת לתכנים, לא העמקתי, וגם לא היה לי זמן להגיע לרבדים עמוקים. הרגשתי שהתכנים חיצוניים לי והם אינם הופכים להיות חלק ממני.

היו החיים, והיתה למידה בבית-ספר.

בחיים הייתי בהמון עשייה, עשייה שנבעה לרוב מתנועת החיים שלי – טיילתי וחצבתי שבילים חדשים, זיהיתי פרחים, התבוננתי בחיפושיות וחיות קטנות אחרות, אספתי לביתי צב, וטיפלתי בדרור פצוע, גידלתי כלב, התבוננתי במיקרוסקופ, ניגנתי בפסנתר, שרתי, שיחקתי והתרועעתי עם חברים, העלינו הצגות ילדותיות והופענו בפני קהל מדומה, הקמנו חבורת בלשיות, גילינו מקומות חדשים בשכונה, אלתרנו מופעי קסמים, ועוד ועוד.

דבר מסוגי העשייה האלה לא הרגיש כמו למידה, גם אם גדלתי והתפתחתי מאד בתוכן, וזיכרונן עדיין שמור בתוכי. את מושג הלמידה אז הגדיר בית-ספר. וזו היתה הגדרה שונה מאד.

למידה בעיקר הרגישה כמו שתי הדוגמאות הבאות:

למידה למבחן בהיסטוריה, חטיבת הביניים

למה למידה למבחן? כי היסטוריה לא למדתי כשלא היה מבחן. לא היו המון שיעורי בית, ומיוזמתי בטח שלא הייתי פותחת ספר היסטוריה. המורה הרצתה בשיעור ואנחנו כתבנו, ורק לקראת המבחן באמת ישבנו, קראנו, ניסינו להפנים, כדי לזכור  את כל הפרטים למבחן.

ספר לימוד בהיסטוריה. תמונות, מסגרות כתומות-דהויות. והרבה טקסט. צריכה "לדעת" למבחן 40-50 עמודים. (מה זה אומר "לדעת"?). קוראת וקוראת עוד פעם, ושוב, כי זה לא נכנס, לא נקלט, לא נטמע. אבל אני ממשיכה, קריאה סיזיפית, ניסיון לעשות הקשרים, לזכור.

מה מניע אותי? קיים בי מנוע פנימי שמונע מתוקף החובה "ללמוד", כי יש מבחן, וצריך להצליח. זה מה שמניע את הקריאה, לא העניין, לא הסקרנות והתשוקה לדעת משהו. זה לא מחובר לשום דבר, וזה מאד משימתי.

התחושה היא שהדפים בספר נמצאים מולי ואיכשהו אני צריכה להכניס אותם לראש. למשפטים מולי יש משמעות תחבירית, אבל אין להם משמעות בתוכי. הם לא מחוברים לשום דבר שקשור אלי.

תחושות של מתח ומועקה מורגשות במהלך הזמן שקודם למבחן. אני צריכה לזכור ושדבר לא יחמוק ממני, ואין לזה סוף, תמיד יהיו חלקים שארגיש שאני צריכה ללמוד אותם טוב יותר. צריך להחזיק מעמד. עוד מעט זה יגמר. אחרי המבחן אפשר יהיה לנוח.

מתוך ההתבוננות פנימה שנים רבות לאחור אני שמה לב באיזו עוצמה העיקו עלי המבחנים בתקופת הילדות והנערות. איזו איכות של חוסר שליטה, ועם זאת חורצת גורלות. היכולת שלי נמדדת על-ידי מדדים צרים – אני יכולה למעוד בכל צעד ואני נסמכת רק על כוח המאמץ והנחישות. ויחד עם זאת, המבחנים היו הכח המניע למה שנתפס אצלי אז כלמידה. ללא המניע להצליח במבחן לא היה שום כח שיניע אותי ללמוד היסטוריה. לפחות לא בצורתה הבית-ספרית.

ללמוד מתמטיקה. חטיבת הביניים

מתמטיקה של חטיבת ביניים גדושה במשוואות מסורבלות עם שברים, חזקות ומיני התחכמויות. כאילו רק לסבך את החיים. לקבל 30 תרגילים ארוכים כאלה ולפתור אותם אחד אחרי השני.

זה היה קצת כמו משחק. יש חוקים לפתור תרגיל או בעיה, יש תבניות, וצריך לשחק על-פי הכללים. גם את הכללים הבנתי, ושיחקתי לא רע. זה אפילו היה נחמד לפעמים. אבל בדרך כלל לא היה ברור למה, ואיך זה מתחבר למשהו. זה קצת הרגיש כמו חדר כושר לשכל. גם זה חשוב. אבל ברור שזה לא הכל.

גם אם לא ראיתי את הקשר לחיים שלי כרגע, כבר בכיתה ז היה ברור שאני צריכה לקבל בגרות טובה, ללכת לאוניברסיטה, והיה ברור שיש מקצועות לימוד שחשוב שיהיו בתרמיל שלי. ואכן, המתמטיקה שלמדתי בבית-ספר שירתה אותי גם כשהמשכתי ללמוד לתואר ראשון. הבסיס שהיה לי שירת אותי ללמוד חוקי משחק נוספים באוניברסיטה, שגם שם  חסרה לי התמונה הכללית, והחיבור אל המשמעות העמוקה מאחורי התהליכים והמושגים. למזלי, יכולתי לטעום מהמשמעות הזו במספר קורסים מכוננים שאפשרו צלילה אמיתית ומרתקת אל עולמות מתמטיים מופלאים. שם התחלתי לחוש במשמעות ולהעריך את העוצמה והיופי של המתמטיקה.

ואם נחזור לבית-ספר, מאחר שלא התחברתי למשמעויות העמוקות של המתמטיקה וההנאה והסקרנות הכרוכים בכך, כמו הרבה ילדים אחרים, מה שהניע הוא הדבר שאחרי. ללמוד עכשיו למען יפתחו אופציות בעתיד. אני מרגישה שזו הקרבה מאד כואבת של המון שנים מאד יקרות שבהן אני לומדת למען משהו שיקרה אחרי גיל 20. זה קשה להקריב ככה כל כך הרבה שעות בהווה. באמת שלא היתה לי ילדות רעה, נהניתי מהמון דברים ומצאתי הנאה בעיסוקים רבים. אבל חלק כל כך גדול מהחיים שלי היה כרוך בעשייה חסרת משמעות.

אבל היו גם הזדמנויות ללמידה אחרת, למשל זו:

פרוייקט במחשבים בכיתה יא'.

פרוייקט הבגרות במגמת מחשבים היה למחשב בית-מלון. לא מלון דמיוני, מלון אמיתי. אני ובן-זוגי לפרוייקט תכנתנו מערכת ממוחשבת לבית-מלון קיים – מלון שולמית בכרמל. רק הטלפונים שהרמנו לבתי-מלון בבקשה שיאפשרו לנו לבנות להם מערכת ממוחשבת (הם לא צריכים להשתמש בה רק לאפשר לנו להבין איך המלון מתנהל), היו חוויית למידה מכוננת, שדרשה מאיתנו תעצומות נפש, ובנתה בנו בהדרגה ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות. מעבר לזה, מעצם טיבו, הפרוייקט דרש מאיתנו תכנות, הבנה של מערכת מורכבת, ויצירה מאד מעניינת ומאתגרת.

הפרוייקט נמשך שנה ואני מציינת כאן רק אנקדוטה אחת. כחלק מניתוח המערכת, ומרכיב חשוב מהתיעוד יצרתי תרשים ענק של הישויות שיש במלון עם הממשקים והפעולות. יצירת התרשים ארכה מספר ימים. קניתי סרגל מיוחד לשרטוט הרכיבים השונים והקשתות המחברות ביניהם ושרטטתי את כל המערכת על כל ישויותיה וקשריה על בריסטול ענק. נשאבתי אל תוך המשימה הזו והרגשתי יצירה אישית כשהיבטים אינטלקטואליים, פונקציונאליים ואסטטיים שלובים בה. היתה לי הרגשה מאד חזקה שזה שלי, שאני יוצרת את זה, הבנת המערכת מתגבשת ומתחדדת אצלי, ויש משמעות לתרשים שנוצר מבחינת ייצוג המשמעויות במציאות.

כשעובדים על פרוייקט מגיע גם שלב ההגנה על הפרוייקט. זהו סוג של בחינה, אבל הוא מרגיש אחרת. אנחנו המומחים בפרוייקט שלנו, מבינים היטב את הדרך בה יצרנו אותו, את מרכיביו השונים. הבוחנים שואלים אותנו שאלות על משהו שאנחנו מכירים ומבינים טוב מהם. התוצר שיצרנו משמעותי בעינינו ואנחנו מכירים ומבינים אותו לעומק. הוא גם חשוב ובעל ערך בעיננו. כך שההגנה על הפרוייקט היא סוג של בחינה, עם ציון, אבל אנחנו מלאי ביטחון, ומרגישים שמשחקים במגרש הביתי שלנו. אחת המורות בוועדה התרשמה עמוקות מהתרשים שהכנתי, והחמיאה מאד על ההיקף, הדיוק, האיזון בין הרכיבים. אני זוכרת ששמחתי שהעבודה שלי זכתה להכרה, אבל גם התייחסתי לכך בשוויון נפש. כי לא נסיתי ליצור תרשים מקיף, מדוייק ומאוזן, לא פעלתי על-פי הנחיות או קריטריונים חיצוניים, ולא היה לי חשוב המשוב שאקבל. לא היה לי פחד למעוד, כפי שהרגשתי במקומות אחרים. כאשר תהליך באמת מתרחש מתוך התנועה הפנימית אז ההליכה היא על שביל מאד רחב ובטוח, שאין בו מקום לנפילות כי זה השביל שאנחנו מתווים.

למידה מתרחשת דרך חיפוש אחר משמעות, בנייה ויצירת משמעויות. תנועת החיים מבקשת תמיד משהו, בתוך תהליך הלמידה היא מבקשת ליצור משמעות.

בפרוייקט שתיארתי יצר בנו משהו שלם, עם חיבורים לעוגנים במציאות ובחיים. לכל חלק והיבט בו היתה משמעות, היו השלכות, היה בו משהו חי ואמיתי. כשלמדתי היסטוריה או מתמטיקה בית-ספרית, לרוב נעדרה משמעות וחיות מהלמידה, וללא משמעות דבר לא נשאר חי בתוכי, גם אם הצלחתי לשחק את המשחק במבחנים.

אז מדוע מפגינים הילדים? למה הם מתגעגעים?

ראשית, לקחת את האחריות לידיים, להחזיר שליטה לחייהם, להכין שלטים, לצלם סרטונים, לצאת לרחובות ולקניונים ולהפגין – זה דבר מלא במשמעות וחי. האקט של המחאה הוא שלם ומלא, מחובר לעוגנים במציאות, ומאפשר להם גם להיות משמעותיים, גם לעבור תהליכים משמעותיים, ולכל פעולה שהם עושים יש משמעות – היא לא משחק מופשט.

אבל המחאה מבוססת על מצוקה אמיתית. הילדים באמת רוצים לחזור לבית-ספר. על כל מגבלותיו, מכאוביו וחוסר המשמעות שהם לפעמים חווים.

הם מתגעגעים למשמעות, למשהו חי – לחיבור שלהם לחברים, לתחושה שהם משמעותיים בעיני אחרים, שרואים אותם, מתייחסים למה שהם אומרים, עושים, מתנהגים, להמשך הצמחת הזהות שלהם בתוך הכיתה שלהם, החברה שלהם והקהילה שלהם. לקשר בלתי אמצעי עם מורים שהם מבוגרים משמעותיים עבורם, למרחב נגיש ומשותף. בנוסף, כחלק מההבניה של המערכת, הם מחוברים למטרה שקשורה לחיים שלהם, בעתיד – הם צריכים ללמוד כדי להצליח – זה המנוע של בית-הספר. זה עדיין שם. אם לבחור בין בית-ספר פיזי לבין בית-ספר מרחוק (שלשניהם אותה הבנייה) – חלק גדול מהילדים מרגישים שאת המטרה הזו ניתן להשיג טוב יותר בבית-הספר הפיזי.