איך שרדנו את הסגר? מקצבים של חופש כפוי

אני כותבת מפרספקטיבה של חודשיים.

זהו פוסט רפלקטיבי על כמה דברים שלמדתי משהות עם בתי בת ה- 7 בבית מהרגע שהופסקו הלימודים בבית-הספר מחמת משבר הקורונה, ועד החזרה הזהירה של כיתות א-ג לבתי-הספר.

זוכרים איך הודיעו שממחר אין בית-ספר? ולא ליום יומיים, אפילו לא לשבוע שבועיים. לחודשיים תמימים. ואז עוד אפילו לא ידענו מתי זה יסתיים, אם בכלל השנה. חוסר וודאות הפך לביטוי פופולארי.

נכנסתי לתקופה הזו ברגשות מעורבים, בחששות וגם בהתרגשות לקראת הבאות.

מצד אחד, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להמשיך, שתנועת החיים שלי מבקשת. חלקם ייפסקו, תחושה של החמצה, של תנועה שנעצרת באלימות כמעט.

מצד שני, יש גם תחושת התרגשות מההזדמנות לבלות המון זמן עם שירה, להתבונן כיצד היא פועלת מתנועת החיים שלה, כיצד אני מייצרת סביבה שמניעה אותה, ומה קורה כשזה לא מצליח. זוהי הזדמנות ליהנות ממפגש יומיומי קרוב ומשמח איתה, וגם להתבונן וללמוד עוד על למידה מתנועת החיים.

היערכות למספר חודשים אינה דומה להיערכות לשבוע, וגם לא להיערכות לשנים, למשל, על-פי דגם החינוך הביתי. הילדים מגיעים מתרבות ומשגרה של בית-ספר (במקרה שלנו, בית-ספר דמוקרטי), וצריך לעבור בהדרגה לשגרה יומיומית של בית.

השאלה שעמדה אל מול עיני היתה: איך ליצור סביבה שבה שירה תפעל, תלמד ותיצור מתוך תנועת החיים שלה?

היה לי ברור שצריך איזשהו סוג של סדר יום שייצור מקצבי חיים, שיבדיל בין בוקר, צהריים וערב, כי ממילא איבדנו את ההבחנה בין ימות השבוע. בהגדרת סדר היום היה לי חשוב לשרטט קווי מתאר מעורפלים שמאפשרים קשיבות ותשומת לב לתנועת החיים של שירה. אין באמת אפשרות לחזות כיצד תנבע תנועת החיים שלה לאחר טיול ופעילות גופנית בחוץ – האם זה יעורר אותה ליצירה? למשחק חופשי? או למשהו אחר? אולי במהלך הטיול יתעורר רעיון לפעילות המשך ויהיה חבל לאבד אותו? שני עקרונות הנחו אותי – עיקרון הגיוון התפקודי, ועיקרון הגמישות הקשובה.

עיקרון הגיוון התפקודי

מה שהנחה אותי בחשיבה על סדר היום שלנו הוא ההתייחסות למחזורים תפקודיים שונים הפועלים אצל בני אדם. אנחנו רעבים וצריכים מזון, אנחנו עייפים וזקוקים למנוחה, אנחנו מלאי אנרגיה וזקוקים לפרוק אותה, אנחנו צמאים לעיסוק מעניין וכו'. כמה פעמים נתקלתם בילד שמשחק זמן רב, ואז הופך להיות עצבני, נרגן, ומתבכיין. ואתם מגלים שהוא בסך הכל היה רעב, ואחרי ארוחה קטנה, הוא שוב שמח וטוב לב. סדר היום נועד לווסת את המחזורים התפקודיים השונים באופן שתנועת החיים תזרום בין הפעילויות השונות.

יצרתי יחד עם שירה סדר יום שיכלול תפקודים מגוונים כמו משחק, יצירה, פעילות גופנית, אכילה, וכו'. לדוגמא:

מה האיכויות של כל תפקוד? הנה כמה הערות ומחשבות לחלק מהם:

יציאה החוצה

בימים הראשונים זה היה קל ומשמח. בכל יום יצאנו למקום אחר (הגינה ליד הבית, הטבע בפאתי היישוב, רחבת הסקייטבורד), עם אביזרים אחרים (סקייטבורד, אופניים, חבל קפיצה). לאט לאט הוצרו צעדינו על-ידי הנחיות חדשות, וגם החידוש והעניין גוועו והפכו לחלק שבשגרה. היו ימים שהעצלות גברה והכוחות פעלו להתכנס פנימה ולהישאר בפיג'מה. ברוב המקרים, מתוך אמונה בעיקרון הגיוון התפקודי והידיעה שהגוף זקוק לאוויר, לשמש ולפעילות גופנית הצלחנו למצוא הזדמנויות במהלך היום לצאת החוצה ולחלץ עצמות. על התופעה של "אין לי חשק" ומה קורה כשעושים בפועל כתבתי כאן (את שתהיי בים זו לא את שעכשיו).

בימים הראשונים עוד הייתי "משימתית". הצעתי לשירה להתנסות בעבודות יד שהגיעו מרחבי האינטרנט וקבוצות הפייסבוק לאימהות מבוהלות. חלק מהדברים היו נחמדים ומשעשעים ויצרו הזדמנות לעשות דברים יחד. אבל הן בדרך כלל לא כללו יצירה לשמה, אלא בנייה של תוצר על-פי הוראות. אוריגמי, יצירת חיות מחומרים שונים, והכנת דגמים נחמדים על-פי משהו שמישהו כבר המציא לפנינו.

אחרי כמה ימים התעוררה בי הסקרנות להתנסות ב"סטודיו פתוח". חלק בתוכי היה חסר אמונה שזה יעבוד אצלינו. בעיקר כי מדובר בילדה יחידה (אחיות מעל גיל 18), אבל החלטתי להתנסות בכל זאת.

למדתי מעט על הרעיונות של סטודיו פתוח מקבוצת הפייסבוק של נונה אורבך, ביקורי סטודיו. ממליצה להצטרף.

הכנתי שולחן גדול ועליו פרשתי חומרים שונים בלי תכנון התכלית שלהם. עבדתי בעיקר על-פי אינטואציות ואספתי חומרים מזמינים, מסקרנים. להפתעתי, השולחן הזמין את שירה ליצירה של למעלה משעה, בכל יום, כל פעם עם חומרים אחרים. התוצרים מעניינים, לא שגרתיים, והתהליך מלא בחדווה ותשומת לב.

למדתי לא לשבת איתה ולעבוד יחד, אלא ליצור לידה, או לפנות לעיסוקים אחרים, אבל להישאר בנוכחות. לא להסביר לה מה לעשות אלא רק להניח חומרים שונים ולהניח לתנועת החיים שלה לזרום בתוך הסביבה הזו.

משחק חופשי

במהלך היום חשוב שיהיו מרחבי זמן מאווררים יותר, שבהם הילד חופשי לנפשו, לעיסוקיו, לתנועתו הטבעית.  לפעמים אני מרגישה שאלה זמנים שבהם מתאפשר כיול של תנועת החיים, כשאין תכלית, יש רק חופש. אני אוהבת להציץ ולראות מה שירה עושה, איך היא שקועה במשחק, איך היא שאובה לתוך פעילות, שרה לעצמה בהנאה בזמן שהיא מסתובבת בחדר בחדווה, או אפילו משוחחת עם עצמה בהיסח הדעת.

פרוייקט ארוך טווח

פרוייקטים ארוכי טווח יוצרים משמעות, ויוצרים תנועת חיים מתמשכת. באחד הימים הראשונים של חופשת הקורונה, ישבנו יחד וחשבנו על רעיונות לפרוייקטים. הפרוייקט עליו החליטה שירה היה כתיבת ספר על חיות-בר בסכנת הכחדה. הימים הראשונים היו מעט קשוחים. צריך ליצור את הרעיון ואת התוכן, ללמוד לחפש מידע באינטרנט ולהפיק ממנו משמעות, לחשוב כיצד לייצג אותה באופן מעניין, לפעמים הומוריסטי, ללמוד כיצד לעבוד בפאורפוינט. בשביל ילדה בכתה ב' כל זה חדש, ולמעשה היה עלינו לעבוד יחד באופן צמוד, כשבהדרגה שכללה את המיומנויות ולקחה על עצמה יותר אחריות.

אחרי שלושה או ארבעה ימים, שירה כבר עובדת לבד, משתמשת באופן עצמאי בכלים הטכנולוגיים השונים – חיפוש וקריאת מידע מאתרים שונים, העתקת תמונות, שימוש באפשרויות השונות בפאורפוינט. וגם מגלה מידע מעניין על החיות השונות ומרחיבה את עולמינו. לקראת סיום חופשת הקורונה סיימה שירה להכין את הספר בגאווה גדולה. עכשיו אנחנו מתכוננים להדפיס אותו בבית-דפוס.

עיקרון הגמישות הקשובה

מתוך התייחסות לעיקרון הגיוון התפקודי, חשוב להפנות קשב ותשומת לב לתנועת החיים של שירה לכל אחת מהפעילויות שפירטתי איכות שונה, מקצבים שונים. עבודה על פרוייקט היא עבודה ממש, מאומצת, סזיפית לפעמים, אבל עם מוטיבציה מתמשכת שנובעת ממטרה מוחשית. במקרה הזה היא גם היתה מול מסך. יצירה משלבת הרבה תחושות, דמיון, זרימה, וגם הפעלה של ידיים, לב ועיניים. היא דורשת תשומת לב מיוחדת. היה לנו חשוב שסדר היום יכלול איכויות שונות, תפקודים שונים, מקצבים שונים.

אבל יחד עם זאת, חשוב היה להימנע מנוקשות ומקיבעון. חשוב היה להרגיש למה שירה זקוקה במהלך היום, להקשיב למה שהיא אומרת, ואם היא לא אומרת, להקשיב למה שהיא ואיך שהיא ברגעים השונים של היום. אם פעילות מסויימת מבקשת להתארך עוד קצת, או שפעילות אחרת שתכננו מסרבת להיכנס היום לסדר היום כי שירה לא פתוחה אליה, ואם שירה התחילה פעילות מסויימת ותנועת החיים שלה לא מחוברת – אפשר להניח לה, לקצר אותה היום. אפשר גם לשנות את הסדר, להוסיף פעילות באופן ספונטני, או להניח לשירה להציע פעילות שהיא רוצה עכשיו.

גישה גמישה שמשולבת עם קשיבות לילד ולתנועת החיים שלו אינה מקדשת את סדר היום, אלא את הצרכים המשתנים של הילד לאורך היום. זה לא תמיד קל, ו"החופשה" האחרונה עזרה לחדד ולהבין טוב יותר.