מה רוצה האימפליינג?

רעב

לתשומת לב: כל מה שכתבתי כאן הוא פרי של שנים רבות של לימוד וקריאות חוזרות של ספרו של ג'נדלין – A Process Model. עם זאת, הכתוב נובע מלמידה והבנה שלי, ואינו בהכרח מבטא עוד רבדים בכתיבתו של ג'נדלין. הכתוב נועד להנגיש ולתמוך בהבנה של רעיונות מורכבים וחדשניים, אבל הוא לא מחליף קריאה במקור, ספרו של ג'נדלין.

מה פשר השאלה: "מה רוצה האימפליינג?" האימפליינג "רוצה", מבקש, שואף, רומז, רעב למשהו… משהו שעדיין לא כאן. משהו שעדיין לא התרחש. אבל כשהאימפליינג "רוצה", האם הוא רוצה דבר מסויים? האם יש תמונה או ייצוג של הדבר שהוא מבקש? יש יחסים מאד מסויימים ולא מובנים מאליהם בין האימפליינג לבין מה שיתרחש – האוקורינג (שישביע את רעבונו של האימפליינג). וביחסים המסויימים הללו בין האימפליינג לאוקורינג יעסוק הפוסט הזה.

האימפליינג הרעב

אני עושה משהו מתוך אימפליינג (implying), ולא קורה משהו (occurring) שיישא אותו קדימה. למשל, אני מנסה לכתוב טקסט, ומשנה אותו בכל פעם, והוא לא מניח את דעתי, הוא לא לשביעות רצוני. אין לי מוזה. אני ממשיכה לנסות שוב ושוב. זה לא עובד לי היום. אבל יש אימפליינג לטקסט טוב, מדוייק, מבריק. אני מנסה שוב… הטקסט שאני יוצרת לא נושא אותי קדימה.

דוגמה אחרת, פרסמתי פוסט בפייסבוק, עבדתי עליו קשה, אני נלהבת ממנו. אני מצפה שאנשים יגיבו. יש אימפליינג לתגובות ולייקים של אנשים. אבל מה שמופיע זה לייק אחד פה ושם. יש לי דחף בלתי פוסק להיכנס לפייסבוק ולבדוק אם יש חדש. אבל מה שקורה (occurring) הוא – מעט מידי, מאכזב.

רעב מדומה – רעב רגשי

האימפליינג שלא בא על סיפוקו, לא נישא קדימה, עדיין "רעב". לעיתים ה"רעב" למשהו שיתרחש וישביע אותו מתעתע בנו. כשקשה לנו להינשא קדימה במרחב של הכתיבה או העבודה, אנחנו הרבה פעמים חווים אותו כרעב במרחב הפיזיולוגי. אנחנו פונים אל המקרר, ומוצאים שם משהו שאנחנו מקווים שיישא אותנו קדימה.

אבל מה? האימפליינג האמיתי שלנו שהוא לא באמת רעב פיזיולוגי, מבקש בעקביות משהו שיישא אותו קדימה. הוא לא נישא קדימה על ידי שוקולד, או מלפפון חמוץ, עוגה או יוגורט. אכלנו את כולם, ונשארנו רעבים ל… האימפליינג המקורי נשאר ללא שינוי.

מה יכול לשנות את האימפליינג?

האימפליינג ישתנה רק כשיבוא מה שרלוונטי לו – כתיבת טקסט מסויים, מדוייק, שיישא אותו קדימה, או תנועה סביב הפוסט בפייסבוק.

אם בסופו של דבר לא תהיה תנועה סביב הפוסט בפייסבוק, האימפליינג יישאר ללא מענה. אולי במצב זה, הוא יניע אותי לכתוב פוסט נוסף שיניב תגובות רבות ויישא קדימה. אולי אגלה שלפוסט שכתבתי היתה השפעה על אנשים שבכלל לא הגיבו, אבל יצרו קשר באופן אחר, שנשא אותי קדימה.

כאשר האימפליינג נישא קדימה הוא משתנה.

אבל איך הוא "יודע" כשמופיע הדבר שנושא אותו קדימה?

אימפליינג שיודע

כהמשך לפוסט הקודם על "זמן של תנועת החיים" ניזכר בכמה רעיונות:

  1. אימפליינג ואוקורינג (רעב ואכילה) לא נמצאים אחד אחרי השני סתם כך, כמו אבנים על הדרך או אירועים בדידים על ציר זמן. הם קשורים זה לזה בקשר מיוחד: כשצמאים שואפים/רוצים/מצפים לרוות. צמא ורוויה כרוכים זה בזה בעבותות של משמעות. כשצמאים, שתיה משמעותית לנו. כשעייפים, אנחנו כמהים למנוחה. בזמן שיעמום, הגוף שלנו שואף לדבר מה שיש בו עניין.
  2. אל תוך האימפליינג מופיע אוקורינג. למשל, אל תוך רעב מופיע הסנדוויץ'.
  3. מה הקשר בין רעב (implying) לסנדוויץ' (occurring)? הסנדוויץ' שמופיע (occurring) אינו זהה ל implying ששאף אליו. הסנדוויץ' שהשביע את הרעב שלי לא זהה ל"מה שהרעב רצה". הרעב הוא חוויה עשירה ורחבה שמבקשת (…) – יש המון אפשרויות לשבוע.
המונח אימפליינג (implying) נמצא בבסיס הפילוסופיה של ג'נדלין והספר פרוסס מודל. בפוסט הזה נעמיק במונח הזה על מורכבותו וייחודיותו.

הקשר המיוחד בין אימפליינג לאוקורינג

Implying is never just equal to occurring. Therefore implying is not an occurring that has "not yet" occurred. It is not an occurring in a different position on a time line.

בהמשך לסעיף 3 כאן – הקשר בין רעב לסנדוויץ' – הסנדוויץ' שהשביע את הרעב שלי לא זהה ל"מה שהרעב רצה". כלומר, הרעב (implying) אינו זהה למה שהופיע (occurring) בסופו של דבר – הסנדוויץ'. הרעב הוא לא הסנדוויץ' שעדיין לא הופיע. כלומר, זה לא שקודם יש רעב, ואז מגיע סנדוויץ' ושניהם אובייקטים מאותה איכות. הרעב הוא הרבה יותר מורכב ויש מרחב של אפשרויות שיכולות לשאת אותו קדימה. הסנדוויץ' הוא רק מופע אחד.

אז מה בכל זאת הקשר בין אימפליינג לאוקורינג?

הסנדוויץ' יוצר שינוי – הוא מגיע אל תוך הרעב ויכול לשאת אותו קדימה, ולשנות אותו. הוא יכול להפוך אותו למשהו אחר – לשובע.

האימפליינג שואף להשתנות

Implying implies a change in implying. It implies its own change

האימפליינג שואף להשתנות! הוא שואף לשינוי של עצמו. הרעב שואף להשתנות, הוא לא שואף לסנדוויץ'. לא אכפת לרעב מה ישנה אותו, רק שישנה אותו. למען האמת, הוא הרעב לא יודע מראש מה ישנה אותו. דברים שונים יכולים לשנות אותו. הסנדוויץ' יכול לשנות אותו, אבל אי אפשר לדעת מראש שהוא אכן ישנה. וגם דברים אחרים יכולים לשנות אותו. כל מה שהאימפליינג שואף זה להשתנות.

הוא לא שואף "סתם" להשתנות, אלא הוא שואף להשתנות בדיוק באופן שהוא שואף להשתנות.

But it is misleading to call it "change" as if it simply implied just anything else. Implying implies something so intricate that only a very special occurring "changes" it as it implies itself changed. Anything else may disrupt the body or leave the implying unchanged — still implying as before.

נשיאה קדימה

כשאני כותבת טקסט, אני שואפת לטקסט שייכתב ויישא אותי קדימה. האימפליינג שואף להשתנות בדרך שהוא רוצה. כשסוף סוף נכתב טקסט טוב, אני יודעת שהוא טוב. אני יודעת שזה מה שרציתי. איך אני יודעת? לא ממדדים חיצוניים. יש לי תחושה פנימית חזקה שהטקסט הוא טוב. כי הוא נשא אותי קדימה. כי הוא שינה את האימפליינג שהיה קודם, והתעקש על משהו, ולא ידע בדיוק על מה, למה שרצה להיות. האימפליינג יודע מה הוא רוצה להיות. הוא רצה להינשא קדימה ולהשתנות. עכשיו, אני יכולה לכתוב את ההמשך, או לעשות משהו לגמרי אחר.

אנחת רווחה.

ושוב, אימפליינג חדש…

אשמח אם תשתפו:
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

2 תגובות

  1. מוזר בעיניי להגיד שהאימפליינג יודע מה הוא רוצה להיות.
    זה לא "אני" שיודעת? איך שאני רואה את זה, מה שאני יודעת זה כשהאימפליינג נענה, בא על סיפוקו (ומתי הוא לא).
    והוא, האימפליינג, יכול להיענות בכל מיני אופנים – כמו בדוגמה עם הרעב: הוא יכול להיענות מסנדוויץ, או מפסטה, או מסלט. אז הוא רוצה מענה, לא משנה לו מה יסתום את החור שהוא יצר, משנה לו שהחור ייסתם. (משנה לי שהחור שהוא יצר ייסתם).
    אני אוהבת את האימפליינג והאוקרנס האלה.
    אני מרגישה אימפליינג לגלות עוד לאן הוא לוקח את זה. {:

    1. קודם כל, איזה יופי שאת אוהבת את האימפליינג והאוקורנס האלה. כי גם אני 🙂 זה כל כך מורגש, ולפני ששמעתי את המילים האלה, פחות הבחנתי בזה.
      שתי תגובות שלי על מה שכתבת:
      1. האם האימפליינג יודע מה שהוא רוצה להיות או שאני יודעת? קודם כל, במקום בו אנחנו נמצאים בפרוסס מודל עוד אין "אני" ואין מודעות. יש חיים, אבל לא מודעות לאני ואתה וכו'. זה מתפתח רק אחר-כך. אבל גם אנחנו, בני אדם, לפעמים מתבלבלים. השכל שלנו אומר לנו כל מיני דברים שאנחנו רוצים, וזה לא באמת מה שהאימפליינג רוצה. צריך להרגיש אותו. היום למשל, היה מאד נגיש להרגיש את האימפליינג (הסיטואציה של ההמתנה לחזרתן…). אבל לא בכל מצב זה כל כך נגיש.
      2. החור שייסתם מרגיש לי מאד סופי. אחרי שהחור נסתם, הכל מסתיים. האימפליינג שמח ושבע. וזהו. אין יותר כלום. אבל האימפליינג שמקבל את מה שהוא יודע שהוא היה צריך, לא נסתם. הוא נישא קדימה ומשתנה, והתהליך ממשיך עם אימפליינג חדש.
      מה את אומרת על אלה?
      תודה רבה על התגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

רעב

What does the implying imply?

“What does the implying want?”
It “wants,” asks, strives, hints, strives for something that has not yet occurred. But does it want a specific thing? What are the relations between the implying and the occurring? It is with these particular relations that this post is concerned.

למידה ארוכת טווח

למידה ארוכת טווח

עיסוק ארוך טווח נותן הרבה משמעות ותחושת ערך לילד, ויוצר תחושה של המשכיות, של בית מוכר ונעים, של מקום להתפתח בו ולצמוח, מקור לביסוס יכולת, תחושת מסוגלות וגאווה. במיוחד עכשיו. מחשבות על תהליכי למידה ארוכי טווח ואיך מאפשרים אותם.

איך עושים חופש

איך עושים חופש?

חופש גדול בתקופת הקורונה. בתוך כל אי הוודאות שאנחנו חיים בה, החופש הגדול כבר כאן. הילדים בבית, ונכון שהתרגלנו כבר מימי הסגר, אבל הילדים זקוקים לחופש אמיתי. איך עושים להם חופש?

ashim-d-silva-100979

שנשמור על קשר?

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים ממני: פוסטים בבלוג, ועדכונים ישר מהתנור על כל מה שחדש כאן. המייל שלכם יישאר חסוי.