ניסיתם פעם לשלוט בהירדמות שלכם? לרצות להירדם מהר, עכשיו, או בדקות הקרובות?
לא ממש הולך, נכון?
אני מכירה את התסכול הזה מימים של מאבקי הירדמות – הייתי מתכוננת לישון מוקדם כי הייתי חייבת לקום מוקדם. הייתי מחליטה לישון ב 23:00, ודוקא אז לא הייתי מצליחה להירדם. רואה איך השעות חולפות וכבר ממש מאוחר, והשינה לא מגיעה. הייתי מתאמצת להירדם ועושה את כל מה שאני יודעת: ספרתי נשימות, תרגלתי מדיטציה במיטה, חשבתי על דברים מרגיעים. ובכל כמה דקות פקחתי עין תורנית כדי לבדוק שוב האם אכן אני כבר ישנה? לא מרפה מהאחיזה ברצון להירדם.
אז היום אני כבר יודעת אחרת. הדרך להירדמות טבעית ונינוחה היא להתכוון לישון, אבל לשחרר את הכוונה להירדם.
בהתכוונות לישון אני עושה את כל מה שצריך בכוונה להירדם. טקס שינה, פינוי מרחב, טמפ' נוחה וכל ההכנות הנדרשות. בו זמנית, אני מקבלת בהסכמה שהשינה תגיע בזמנה או אולי לא תגיע בכלל.
אני נכנסת למיטה עם הכוונה להירדם ובו זמנית משחררת את הכוונה להירדם.
למה הכוונה בשחרור כוונה?
לשחרר את הכוונה זה לקבל באופן ראדיקלי את האפשרות שאולי לא ארדם מהר, ואולי לא ארדם בכלל. אני מתכוונת להירדם, אבל יודעת שאין לי מושג כמה זמן זה ייקח וגם זה בסדר. באמת בסדר. באופן עמוק, בסדר. לא בהעמדת פנים. אני מתכוונת להירדם, ובו זמנית אני מוכנה באמת לא להירדם כלל.
באופן עמוק אני יודעת שאני לא יכולה לשלוט בזה, שיש בזה אי וודאות.
כשאני משחררת את האחיזה ברצון להירדם, תהליכי החיים הטבעיים פועלים בלי שאפריע להם. אני מתמסרת למחשבות שהולכות ובאות על היום שהיה, ואני לא יודעת באיזה שלב, אבל בדרך כלל בשלב די מוקדם, אני נרדמת. אני נרדמת מתוך עייפות, לא מתוך הכרח. עוד לפני שמופיע הכבש הששה עשר.
איך זה קשור לליווי תהליכי "חשיבה בקצה הידיעה"?
בחודשים האחרונים אני מתמודדת עם עניין הכוונה ושחרור הכוונה בעת ליווי אנשים בתהליכי "חשיבה בקצה הידיעה". בחצי שנה האחרונה התחלתי ללוות תהליכים שלמים בחשיבה בקצה הידיעה אחת על אחת. עד כה, יצא במקרה שליוויתי רק נשים, אז אכתוב בלשון זו.
בתהליך הזה מנסחים את מה שמבקש להתהוות מאתנו בעולם, אבל עד עכשיו לא היו לנו מילים לבטא אותו במדויק. אני שואבת משמעות רבה מליווי התהליכים האלה, מעצם השותפות בהתהוות ניסוח ודרך חדשה, אותנטית ומדויקת. יש בזה הרבה התרגשות.
כשאני מלווה תהליך כזה אני נמצאת בנוכחות גדולה עם מה שמתרחש כרגע, שותפה לתיאור החוויה. אני נמצאת עם מי שאני מלווה יחד באי הוודאות, בגישוש באפלה, וגם כאשר הערפול מתנסח לניסוח בהיר ומזוקק. זהו סוג של ליווי לידה – לידה של ניסוח חדש של משמעות.
להתכוון ולשחרר את הכוונה בעת ליווי תהליך
יש לי ווידוי קטן בהקשר הזה – זה קורה לי לפעמים.
קורה לי שאני נאחזת ברצון שניסוח חדש של משמעות כבר יופיע. שאני כמהה לחוויה של משמעות עבורה. שאני רוצה לחסוך לה את התסכול שנובע מדשדוש בביצה סמיכה של מורכבות.
כשאני ממש רוצה שמשהו חדש יוולד אני נופלת לדפוס של אחיזה ושליטה בתהליך. אני כבר ממש מרגישה שהניסוח החדש מגיע אבל אנחנו עדיין בתוך העירפול, ואי הוודאות. אני מוצאת את עצמי עוזרת, עושה כל מיני תמרונים כדי לראות סוף סוף את מה שנולד.
ואז הקסם נעלם. התהליך הזה לא אוהב שמתמרנים אותו, בחוסר סבלנות שכזה. כן, לפעמים זה לוקח הרבה זמן.
זה מזכיר קצת את סיפור הגולם והפרפר (עם מוסר השכל שונה).
להתכוון ולשחרר את הכוונה בעת ובעונה אחת זה להתכוון שהתהליך ינוע קדימה, ובו זמנית, לשחרר את הכוונה הזו. ייתכן שהיום התהליך לא ינוע קדימה. ייתכן שהיום נישאר בתוך ערפול. נהיה עם הערפול בנוכחות ובכוונה, אבל לא נדחוף את הכוונה לפני התנועה הטבעית של התהליך.
אז אני שם, יחד איתה, נוכחת עם הערפול, נותנת לה ביטחון שזה בסדר. מהדהדת ניסוחים שמגיעים. בודקת בתוך עצמי אם משהו עולה כרגע, בלי לתת לכוונה ללחוץ, להלחיץ. זה בסדר שהיום יהיה "רק" זה.
ובדרך כלל, כשאנחנו מסתפקות "רק" בזה משהו מפתיע ונפלא מגיע. כי התהליך טומן בחובו כל כך הרבה שלא ידוע לנו, וכשהוא מתגלה באופן טבעי, מתגלה החדש, המפתיע וזה שפותח את התהליך הלאה.
וגם אם זה לא קורה, זה בסדר.
ולסיום, אני מניחה כאן את אחד השירים שאני הכי אוהבת – של דניאלה ספקטור: כל הדברים היפים באמת.
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת
2 תגובות
היי אורית, איזה כיף לקרוא אותך, מעוררת השראה (כמו תמיד וקצת יותר אפילו) מאחלת לך מעומק הלב הצלחה רבה בשנה הבאה עלינו לטובה!! שתמשיכי להגשים את כל רעיונותייך ושאיפותייך בדרך המרגשת והמיוחדת שלך. געגועים
למה הכוונה בשחרור כוונה? זו כותרת מקסימה להתכוונות ושחרור בו"ז. אני מזדהה מאד עם מה שכתבת כאן, והדוגמה על השינה נהדרת. כיף לקרוא אותך