60 שניות על האטה בחינוך

הכנס הראשון על האטה בחינוך התקיים לפני שבוע וחצי, באמצע אוקטובר – פרקטיקות של האטה בחינוך. הכנס היה עמוס בתכנים, במציגים, במשתתפים שבאו לשמוע ולהשמיע על חינוך איטי. וקשה היה להאמין ששמונה חודשים לאחור, הצירוף  חינוך והאטה כלל לא היה מוכר.

הכנס ארך שעתיים וחצי והיה עתיר בתכנים. תכנית הכנס כללה:

תערוכה עשירה ובה מאמרים, קטעי שירה והשראה, מידע מתוך מפגשי הפורום של חינוך איטי, מידע על המציגים השונים בכנס ועוד.

מליאת הכנס ובה:

1. צרור ברכות.
2. ראיון עם עמית נויפלד – מוביל תנועת ההאטה בישראל.
3. פאנל עם 4 דוברות – סלעית רון, לירון זכאי, ענת שפירא לביא, ואני, בהנחיה של מיקה דפני.

חדרי דיון – שלושה עשר במספר, בנושאים רבים ומגוונים. כל הנושאים והמציגים באתר.

כל תכני הקורס זמינים כעת באתר האטה בחינוך למשך כשלושה שבועות.

ההשתתפות בפאנל הכריחה אותי לזקק מהי האטה בחינוך עבורי. על חינוך איטי כבר כתבתי לא מעט (למשל, מה להאטה וחינוך או תתארו לכם חינוך איטי), וגם דיברתי והצגתי. אבל יש משהו מאד מאתגר, ויחד עם זאת מבהיר ומחדד, בלתמצת את כל הדבר הזה ב 60 שניות.

הפיץ' שלי על האטה בחינוך

האטה בחינוך עבורי כוללת מגוון של היבטים, אבל לצורך העניין אתמקד כעת בהיבט אחד חשוב מנקודת המבט של הלומד –  מתוך זיהוי שהרבה ממסגרות החינוך מאיצות במובן שהן ממוקדות בחומר הלימוד, חומר לימוד שצריך להספיק, או לכסות, שרק הולך ומתעצם, מה שיוצר מצב שהלומדים צריכים להתאים את עצמם למקצבים חיצוניים מהירים, שמאפשרים להם רק למידה שטחית שבדרך כלל לא מחוברת אליהם.

כדי שלומד יעבור תהליכים משמעותיים של למידה, תהליכי עומק, תהליכים שהוא מוביל מתוך חיבור אישי, הוא צריך לנוע מתוך המקצבים הפנימיים שלו. לוקח זמן להתחבר למה שפוגשים בחוץ, להפוך אותו לחלק ממנו, למשהו שבונה אותו מבפנים כילד, כאדם.

לשם כך המסגרת החינוכית צריכה להאט, להתאים את עצמה למקצבים של הילדים במקום למקצבים חיצוניים, ליצור מרחב נינוח, שמאפשר לילדים לנוע בנחת ובהנאה מתוך המקצבים שלהם. תוך קשב אמיתי אליהם למקצבים שלהם.

הפיץ' הזה לא תופס את הכל. אבל יש בו את לב העניין עבורי. על זה נוספות עוד קומות: מה זה אומר לגבי ליווי של ילד על-ידי מבוגר? כיצד נראית ונחווית סביבה מאטה? אילו פרקטיקות יכולות לתמוך בתהליכים שנובעים מהילד? כיצד ליישם האטה בחינוך במצבים ובמסגרות שונות? איך להתייחס לקונפליקטים הנובעים מחיים בעולם מאיץ לצורך להאט? עולם ומלואו. אבל חשוב להניח את הגרעין (מנקודת מבטי) שסביבו כל השאר יכולים להתפתח.

למשל, ההתייחסות לשאלה הבאה, מתוך הגרעין הרעיוני שהנחתי:

העולם מתקדם מהר ומאיץ, האם חינוך איטי יכין את הילד לחיים?

השאלה הזו מגיעה אלינו בתדירות גבוהה, ובהרבה מופעים. העולם שלנו תחרותי והמהירים והטובים ביותר מנצחים. העולם מתאפיין בהאצה של מידע וצריך ללמוד יותר ויותר מהר. במקום להאט, צריך לפתח טכניקות ללמוד מהר יותר. האטה עומדת בסתירה לצרכים הקיומיים שלנו.

ואני אומרת, יש כאן שתי תפיסות שגויות שזו הזדמנות ליישב לגבי האטה:

1. האטה לשמה, היא לא מעניינת, היא אולי אפילו מזיקה אם היא ריקה מתוכן. האטה היא לא מטרה, היא כלי לאפשר תהליכי למידה משמעותיים יותר, ליצור רווחה אישית, ליצור ילדים ומורים מאושרים יותר ושלמים יותר. האטה בחינוך צריכה להיות כרוכה בהעמקה, במשמעות, באפשרות צמיחה וגדילה, במכוונות עצמית. כשהמערכת מסביב מאיצה, כל אלה דורשים מאיתנו להאט, ולהתמקד במה שבאמת חשוב.
2. ההאטה היא כמו קשת שדורכים לפני שמשחררים את החץ. אנחנו צריכים קצת לקחת אחורה, להאט, כדי לאפשר לילד להתחבר, להידרך, להפעיל את המנועים הפנימיים שלו, להיטען במוטיבציה. בבוא הזמן, זה יכול לקחת מספר דקות, שעה או שבועיים, הוא יעוף, הרבה יותר מהר ממה שהיה נע מדחיפה או האצה של מערכת חיצונית. אפשר לראות את זה בהרבה תהליכי למידה של ילדים ומבוגרים – כשהם מחוברים לדבר שהם עושים או לומדים וחשים משמעות ועניין, המנועים עובדים ותהליך למידה מופלא מתגלה. אבל החיבור הזה מבקש זמן ונחת.

לנקודות מבט מרתקות נוספות על האטה בחינוך, צפו בפאנל בנושא האטה וחינוך מהכנס.

אז מה אתם חושבים על כל זה?