מצפן חינוכי אישי – לחשוב מעבר לקצה הידיעה החינוכית

כולם מדברים על זה שהגענו לנקודה במשבר הקורונה שבה חוזרים לסוג של שגרה, ונשאלת השאלה: האם אנחנו, כאנשי חינוך, ממציאים את עצמינו מחדש, או שאנחנו "קורסים" לתוך דפוסים ישנים ומוכרים.

וכמובן שהתשובה שכולם רוצים לשמוע ולהשמיע זה "להמציא את עצמינו מחדש", אבל לאורו של איזה מגדלור נלך? ואני אומרת, ישנם הרבה משאבים ורעיונות חיצוניים, אבל המצפן האמיתי נמצא אצלינו פנימה. בשביל להקשיב לו, לדייק ולכוונן אותו, אנחנו צריכים לעצור לרגע. להקשיב ולהתבונן. אם אנחנו ממשיכים לדהור קדימה לעבר מטרות מסומנות, המחט של המצפן הפנימי שלנו מסתובבת להמון כיוונים ומבלבלת אותנו. ואז הכי קל להתקבע שוב באותם דפוסים ותבניות שמשאירות אותנו באותו מקום.

בחודשים האחרונים, אני מלווה קורסים ללימוד פרקטיקה של ג'נדלין שנקראת TAE (Thinking at the Edge), שמעבירים דנה גניהר (מורתי הוותיקה לפילוסופיה של ג'נדלין) וברוך ברנר משפת היש. בהשראתם ועידודם, התחלתי במיזם חדש שמקנן בי כבר שלוש שנים ונוגע ברעיון שהזכרתי אותו מספר פעמים בבלוג – קצה הידיעה בציפייה אל החדש. המיזם מתייחס לכוונון תפישות חינוכיות של אנשי חינוך, בדרך של הקשבה והתבוננות שמהותן חיבור אל משמעויות פנימיות, ובריאה של החדש מתוכם.

קצה הידיעה

זה קורה לכולנו הרבה.

אנחנו עושים ופועלים בשטח המומחיות שלנו, יש לנו המון אינטואיציה, גם הרבה ידע, חלקו לא מנוסח. למשל, כשאני רואה בית-ספר, או שיעור, או סביבה לימודית, אני מיד יודעת – אני אוהבת את זה, או שלא. יש בי ידיעה פנימית, שהיא שלי, מה נכון ומדוייק – בעיני, ומה קצת צולע.

אבל לנסח את הידיעה הזו, זה כבר משהו אחר לגמרי. אני יכולה ללכת בחלקה חרושה היטב, לומר דברים שאני כבר יודעת, ששמעתי, שלמדתי, שניסחתי לעצמי, ופשוט להגיד אותם, כמו הייתי מצטטת מתוך איזשהו מאגר ידע שמוכר לי.

אבל זה תמיד יהיה ליד.

כי בכל זמן ומצב אני קצת שונה, ומה שחי בי הוא זה שחי בי עכשיו. ואם אשתמש בניסוחים שאני כבר יודעת הם יבטאו משהו באופן כללי, לא ממש זה.

אני יכולה לומר: אני אוהבת את הסביבה הלימודית הזו כי היא שלווה ורגועה, כי הילדים נראים שמחים ומלאי חיים, וכי המורים נראים קשובים ואכפתיים.

זה כנראה גם יהיה נכון. אבל יש המון סביבות למידה שהתיאור הזה יכול להתאים להן. ויותר חשוב, בתיאור שלי אני לא מצליחה לתפוס איזושהי מהות עמוקה וייחודית שנמצאת שם בחוויה שלי, אבל אין לי מילים עבורה. זו משמעות שאני מרגישה.

אז אני מטיילת במרחב הידיעה שלי, אומרת את מה שאני כבר יודעת, ובאיזשהו שלב אני מגיעה לקצה. לקצה הידיעה שלי. במקום שבו הידיעה רק מורגשת, אני יודעת שיש שם משהו משמעותי שאני רוצה להגיד, אבל בינתיים אני לא מצליחה לנסח אותו. זהו הקצה החי של הידיעה.

ג'נדלין מגדיר את זה כך:

למה אנחנו אומרים כל כך הרבה "מדהים!"?

מעבר להיותה כלי לתקשורת בין אנשים, לשפה, ליצירת סמלים, יש כח מניע. כשאנחנו מצליחים לבטא באופן מדויק משמעות בתוכנו, גם המשמעות עצמה מתפתחת (נישאת קדימה). היא אינה המשמעות שהיתה לפני שביטאנו וניסחנו אותה. כשהשפה שלנו מתפתחת, גם החשיבה שלנו מתפתחת.

בואו נעשה תרגיל.

חישבו על נוף יפהפה שנגע בכם, שהלהיב אתכם, שראיתם לאחרונה, מיד ראשונה. ממש הייתם שם, חוויתם אותו בכל החושים.

נסו לתאר את הנוף הזה, והדרך שבו השפיע עליכם. מה היה כל כך מיוחד בו, מה חוויתם, כיצד עורר אתכם?

קחו לכם דקה להתמקד בנוף, להזמין אותו כאילו אתם חווים אותו כרגע, ולחוש את התחושות שהוא מעורר בכם. אפשרו למילים לנסח את התחושות.

אני בטוחה שאתם מכירים את זה: אנשים שואלים אותי איך היה הטיול האחרון. כשאני מנסה לספר על הנופים שחוויתי, אני מרגישה שאני מרדדת את החוויה כשאני משתמשת במילים הכלליות: "זה היה מדהים!", "פשוט מקסים, שאין לי מילים לתאר". ואכן, אין לי מילים לתאר ואני לא באמת מצליחה להסביר כיצד הנוף פעל בי. במקום זאת, אני משתמשת בסופרלטיבים. "מדהים" "מקסים" "נפלא". ואם זה לא מספיק, אפשר להוסיף מילים כמו: "ממש", "מאד", "ממש ממש", "מאד מאד"…

אבל אם חשוב לנו לנסח את המשמעות שאנו חשים ברגע זה, נוכל לעמוד על הקצה ולחוש את המשמעות, ולאט לאט יגיעו המילים, ונוכל לדייק אותן תוך התבוננות והקשבה פנימה. למשל, התבוננתי בנוף שבתמונה שצילמתי בפסח על גדות נחל הירדן והחזרתי את עצמי למקום ולתחושות שהוא עורר בי. המשפט הראשון שהתנסח לא הרגיש מדויק, לא תפס את החוויה שאני מרגישה. חזרתי לתחושת החוויה, וניסיתי מילים חדשות, הרחבתי, שיניתי, ולבסוף ניסחתי את המשפט: 

שקט רוגע מערסל בקרירות מרצדת של ירוק וכחול.

כשמשהו מדויק מתנסח, אנחנו מרגישים משהו עדין זז בתוכנו כשאנחנו שומעים את עצמינו אומרים משהו שאף פעם לא שמענו קודם. שזה תיאור שהוא ייחודי, וגם מדויק לדבר המסוים הזה שניצב מולנו. הדיוק הזה הוא יקר. הוא מרחיב אותנו קצת, הוא נותן תחושה שהנוף המיוחד הזה העמיק בנו משהו, שהחוויה שלו התרחבה בנו. עולמנו מעט יותר עשיר.

תיאור נוף הוא דבר אחד, אבל לזקק מתוך ניסיוני העשיר בתחום המומחיות שלי את הליבה של מה שאני באמת יודעת, מבלי לקרוס לידע שכבר קיים, לברוא את החדש – זה דבר בעל ערך של ממש.

מצפן חינוכי אישי

גם את העבודה החינוכית שלנו אנחנו עושים, ויודעים. חלק מהידיעה היא מנוסחת, וחלקה ממש לא.

כששואלים אותנו מהו "האני מאמין החינוכי" שלנו אנחנו בדרך כלל יודעים להגיד משהו. אנחנו יודעים להגיד רעיונות ששמענו, משפטים שקראנו, אמירות שנוהגים להגיד ואנחנו מזדהים איתם: הילד במרכז, למידה משמעותית, רלוונטיות לחייו של הלומד, לחנך לאהבת האדם, למידה חווייתית, לזהות את החוזקות של הילד, ועוד הרבה דברים יפים וטובים.

האם ההיגדים הללו יכולים ליצור את האני מאמין חינוכי הייחודי שלנו?

זה תמיד יהיה ליד. זה תמיד יהיה כללי מידי, בדרך הזו. אנחנו חד פעמיים, ואין אדם בעולם שהוא בדיוק אנחנו. יותר מזה, מה שאנחנו עכשיו, ברגע זה, חי בנו, הוא שונה ממה שהיינו לפני שבוע, לפני חודש או שנה.

איזה אני מאמין חינוכי חי בנו עכשיו? הניסוח שלו שונה מארגון אמירות שכבר קיימות. הניסוח שלו צריך להגיע מהתבוננות וקשב פנימי של אותו קצה חי. היכן שהמשמעות מורגשת, אבל עדיין לא מנוסחת.

איך לחשוב בחינוך מקצה הידיעה שלי?

ה"מצפן החינוכי האישי" נולד מתוך חיבור של פרקטיקת TAE עם השדה החינוכי.

חשיבה מעבר לקצה הידיעה (Thinking at the Edge) היא פרקטיקה נוספת על התמקדות שג'נדלין פיתח עם עמיתים. זו פרקטיקה שמכוונת לאפשר גישה ישירה לידיעה הבלתי מנוסחת בתחום המומחיות שלי, ולעזור לי לנסח אותה בדרכים שיחדשו לי ולאחרים.

לפרקטיקה 14 צעדים, ויש ללמוד ולתרגל אותה כדי שאפשר יהיה להשתמש בה בפועל. הפרקטיקה מבוססת על ניסיון בהתמקדות.

"מצפן חינוכי אישי" הוא מהלך קצר ו"רך" יותר, ומותאם לצרכים של אנשי חינוך שרוצים לכוונן ולדייק את תפיסותיהם החינוכיות. המהלך שיצרנו אינו דורש ידע קודם בהתמקדות, אף כי ידע כזה בהחלט יכול להעמיק את התובנות. יצרנו מודול בין מספר צעדים שנועד לסייע למורים לנסח את תפיסותיהם החינוכיות באופן שיהיו מדוייקות ויחודיות להם וישמשו עבורם מצפן חינוכי אישי.

הפרקטיקה הזו מוסיפה ומתבססת על כל האיכויות שיש כבר אצל המורה, והוא אינו נמצא איתם במגע יומיומי. כמו מעשירה את מי שכבר עשיר. כי למורים יש אינספור חוויות חינוכיות שהם עשירים בהם, וידיעה עמוקה, שבחלקה בלתי מנוסחת.
עבור מורים חדשים, הפרקטיקה וההתנסות הזו יכולה לתמוך ולהוות מרחב מתאים ליצירת בהירות ומשמעות בדרך שהם מייצרים ומעצבים כאנשי חינוך.

פיילוט ראשון עם 10 אנשי חינוך שהם גם קבוצת חשיבה ופיתוח הסתיים לאחרונה והניב תגובות משמעותיות וטובות. אנחנו כעת עם הפנים להתנסויות נוספות עם צוותים חינוכיים בבתי-ספר.

נשמח לשמוע על מעוניינים.

התברכתי בשני שותפים בעלי ניסיון וסגולות יוצאות דופן, שניהם יזמים של פרוייקטים חינוכיים חדשניים: תומר שגב וענת פלר. וכן בשותפות מופלאה עם קבוצת חשיבה שנדיבותם ומעורבותם במיזם הזה לא מובנת מאליה והיא יקרה לי עד מאד.

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

5 תגובות

  1. מעניין אורית

    מהלך של בניית מצפן חינוכי אישי זה משהו שאמנון כרמון ואני פיתחנו ועובדים עליו ואיתו כבר מספר שנים עם אנשי חינוך , במסגרת התפיסה החינוכית הכוללת
    שלנו של חינוך לחיי משמעות
    מעניין יהיה לראות איך זה מתכתב עם מה שפתחתם

    1. הי אורית, ממש מעניין אותי לשמוע יותר. תוכלי להפנות אותי לקריאה? אני מאמינה שאנחנו מדברים ממש על אותן מטרות, וזה באמת צורך מאד חשוב. אני חושבת שהשיטה איתה אנחנו עובדים היא לא מוכרת. למעשה אני מאמצת שיטה שעד כה לא יושמה בשדה החינוכי – מבוססת על הפילוסופיה של ג'נדלין. מעניין יהיה לי ללמוד על הדרך שלכם. אהיה איתך בקשר. תודה

  2. כל כך התרגשתי לקרוא. הרגשתי שאת מתארת תחושה שאני חווה כל כך הרבה פעמים. שמעתי על רעיון ה"מעבר לקצה" של ג'נדלין, אבל ממש לא לעומק, ומה שתיארת פה מרגיש פשוט מדוייק.
    למרות שאני לא "צוות חינוכי", נשמע כמו תהליך שהייתי שמחה למצוא דרך לקחת בו חלק.

    1. הי קרין,
      מרגש אותי לדעת שהרעיונות הגיעו אלייך ונגעו בחוויה שלך. אהיה איתך בקשר. כבר קיבלתי כמה פניות מאנשים שלאו דוקא בתוך "צוותים חינוכיים". תודה על התגובה שלך. זה תמיד מאד חשוב בשלבים ראשוניים של משהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

המילה ואני

איך אנחנו מקשרים מילה או מושג למשמעות שלו? איך אנחנו עושים את זה באופן טבעי כשאנחנו מדברים, כשאנחנו מסבירים מונחים שאנחנו מכירים ויש לנו בסיס חווייתי התנסותי לגביהם? ומה קורה בלמידה פורמאלית בבית-ספר?

מצפן חינוכי אישי – קצת יותר מנאום מעלית

מצפן חינוכי אישי נולד במרץ 2021, ומאז החל ללכת ולפגוש עולם. המפגש עם העולם ביקש מאיתנו לנסח – מה זה מצפן חינוכי אישי, למה זה חשוב ומה מאפיין את המהלך שלו. רצינו להבהיר את כל אלה באופן פשוט ונגיש דיו, אבל גם נאמן למהות ולרעיונות העמוקים שבסיס מצפן חינוכי אישי. 

school

על הלמידה – מה הסיפור של בית-ספר?

בית-ספר הוא מוסד מורכב שמגדיר מהי למידה. מהי למידה בית-ספרית. בדרך כלל זוהי אינה למידה מתנועת החיים, אבל משהו בכל זאת מניע אותה. לנוכח המחאה של ההורים והילדים בכיתות ז-י, בחנתי חוויות למידה מבית-ספר, וניסיתי לבדוק למה מתגעגעים הילדים?

ashim-d-silva-100979

שנשמור על קשר?

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים ממני: פוסטים בבלוג, ועדכונים ישר מהתנור על כל מה שחדש כאן. המייל שלכם יישאר חסוי.

דילוג לתוכן