מצפן חינוכי אישי – קצת יותר מנאום מעלית

מאת אורית פרנפס ותומר שגב


מצפן חינוכי אישי נולד במרץ 2021, ומאז החל ללכת ולפגוש עולם. המפגש עם העולם ביקש מאיתנו לנסח – מה זה מצפן חינוכי אישי, למה זה חשוב, מהם הרעיונות שעומדים מאחוריו, ומה מאפיין את המהלך שלו. המאמר הזה נכתב כדי להבהיר את כל אלה באופן פשוט ונגיש דיו, אבל גם נאמן למהות ולרעיונות העמוקים שבסיס מצפן חינוכי אישי. 


דמיינו שאנחנו נכנסים יחד למעלית ועולים לקומה ה- 12. אתם נתקלים בשם המופיע על חוברת שמבצבצת מתיק של אחד מאיתנו: "מצפן חינוכי אישי". אתם מסתקרנים ושואלים: "מה זה?" אנחנו שולפים בשמחה את "נאום המעלית" שלנו ש'במקרה הכינונו מראש':

"מצפן חינוכי אישי הוא מהלך שבאמצעותו אנשי חינוך מנסחים ומדייקים את המהות החינוכית הפנימית והאישית שלהם. הניסוח הזה לא מגיע רק מתוך הזדהות עם מקורות חיצוניים או ממה שכבר ידוע ומוכר. הניסוח מגיע מתוך הקשבה לידיעה פנימית שמקורה בהתנסויות וחוויות אישיות רבות ועשירות בשדה החינוך. בתהליך זה מתפתח ניסוח אותנטי, עמוק ואישי של המהות החינוכית. יתר על כן, לתהליך הניסוח עצמו יש כח מתמיר ויכולת להשפיע על המעשה החינוכי."

מסתבר שהצלחנו לעניין אתכם כבר בקומה 6.  לקראת קומה 12, כשהמעלית מאטה והדלת נפתחת, אנחנו עוד מספיקים להחליף טלפונים ולקבוע להיפגש לקפה להמשך השיחה. 

בפגישה למחרת, אנחנו נכנסים יותר לעומק, "קצת יותר מנאום המעלית".

אני מאמין חינוכי, חזון חינוכי, וניסוחים שכיחים של מהות חינוכית

לאחר היכרות קצרה, אנחנו מתחילים ממה שמוכר לכולנו כאנשי חינוך: אני מאמין חינוכי.

כמעט כל איש חינוך – מורה, מנהל, סטודנט לחינוך, התנסה בניסוח אני מאמין חינוכי. למה לנסח אני מאמין חינוכי? 

אנחנו מסכימים שניסוח אני מאמין חינוכי הוא חשוב ומשמעותי ומונים יחד מספר סיבות להשקיע בכך: 

  1. כיוון – אני מאמין חינוכי נתפס כמצפן המכוון את איש החינוך במציאת דרכו החינוכית ומימושה.
  2. משמעות – ניסוח אני מאמין חינוכי מאפשר גיוס של מחויבות באמצעות חיבור למשמעות, ומייצר תמונת עתיד.
  3. שיח – ניסוח של אני מאמין חינוכי מאפשר לאנשים שונים להתחבר, להגיב, ולקיים שיח ביחס לאני מאמין חינוכי שלהם. 
  4. הצהרה – אני מאמין חינוכי מאפשר תקשורת והצגה כלפי חוץ של העקרונות החינוכיים של איש החינוך.

יחד עם זאת, אנחנו מפנים את תשומת לבכם לכך שלעיתים קרובות יש פער בין ניסוח האני מאמין המדובר, לבין האני המאמין המעשי. במילים אחרות, איש חינוך יכול לפעול בשדה החינוכי בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם הניסוח של האני מאמין החינוכי המוצהר שלו. 

אתם מהנהנים בהסכמה. גם אתם התוודעתם לפער שבין המוצהר למעשה.

תיראו, אנחנו אומרים, זה לא מפתיע. הניסוח השכיח של אני מאמין חינוכי מגיע בדרך-כלל מניתוח שכלתני חיצוני שכולל בחירה, אימוץ, עדכון וארגון של אמירות, היגדים ורעיונות שאיש החינוך מזדהה עמן. למשל: אני מאמין שהילד צריך להיות במרכז, חשוב לי שהלמידה תהיה חווייתית, חשוב לי לזהות את החוזקות של הילד ולבנות עליהן. כל אלה טובים ויפים, וברור שאיש החינוך באמת ובתמים מאמין בהם ומעוניין בהם. הוא חושב ומדבר עליהם, ואולי גם מנסה ליישמם באופן מודע.

אך במהלך המעשה החינוכי, ממש בעת ההתרחשות, נמצא איש החינוך בתוך המורכבות של החיים, לא בתוך הלוגיקה הנקייה והכוונות המושכלות. הוא פועל מתוך הקשרים רחבים ועשירים ומתוך ידיעה שמבוססת על התנסויות וחוויות שאין להן מילים.

מורכבות המעשה החינוכי

היינו רוצים לנסח אני מאמין חינוכי שמחובר גם הוא למקורות פנימיים – לחוויות, להתנסויות ולמשמעויות שנחוות בחיים, בהקשרים חינוכיים. היינו רוצים שניסוח המהות החינוכית ינבע באופן ישיר מהמעשה החינוכי. שהמעשה החינוכי יתחדש ויותמר מעצם ניסוח המהות החינוכית. 

באופן תיאורטי, זה נשמע מצוין, אתם אומרים. אבל איך ניסוח של אני מאמין חינוכי שהוא כולו מילים ולוגיקה, יכול לנבוע מתוך חוויה והתנסות שאין להן מילים?

מצוין! אנחנו אומרים. הנה הגענו לחלק המעניין.

ניסוח אני מאמין חינוכי – התכווננות חדשה

מה הקשר בין החוויה של איש החינוך בתוך המעשה החינוכי לבין ניסוח במילים הממשיג את העקרונות העומדים מאחורי המעשה החינוכי שלו עצמו?

אנחנו הולכים להציג כאן רעיון חדש, ונרצה להשתהות בו מעט לפני שהדברים יתחברו שוב.

לפי פרופ' יוג'ין ג'נדלין, מקורות הידיעה שלנו עשירים ועמוקים ומבוססים על אינספור חוויות והתנסויות חיים. רק חלק קטן מהידיעה שלנו מנוסח במילים, מומשג ומודע. אנחנו נוהגים לנסח ולהגיד את מה שאנחנו כבר יודעים, אבל כשאנחנו מעמיקים ומגיעים אל קצה הידיעה המומשגת שלנו, אנחנו נותרים ללא מילים. בקצה הזה אפשר לחוש במשמעות מורגשת ונוכחת, שעדיין אין לה מילים. זהו קצה הידיעה. ניסוח שמתהווה מהקצה הזה הוא רענן וטרי, ניסוח שלא הופיע מעולם, והוא מאיר את ההבנה במבט חדש. ייתכן שחוויתם את קצה הידיעה, למשל, כשכתבתם משהו והגעתם למקום שלא ידעתם איך להמשיך, או כשניסיתם לתאר לחבר חוויה או תחושה ולא הצלחתם לדייק אותה ובסופו של דבר אמרתם: "אני לא מצליחה להגיד את מה שאני רוצה, למרות שאני מרגישה את מה שאני רוצה להגיד היטב".

דווקא בקצה הזה שבו אין מילים, וקשה לבטא את מה שרוצים, דווקא שם טמונה הבטחה – למשהו חדש שיש בו פתח לעוד. זה לא קל לעמוד במקום שבו אנחנו תקועים, במקום שבו יש רק תחושה, אבל אין מילים. כשלא יודעים בינתיים איך להתקדם, אין שום תשובה זמינה. רק לעמוד שם ולהמתין שמשהו יעלה, שהחדש יופיע, ויוביל הלאה.

קצה הידיעה

דוגמה

נתבונן בדוגמה, שתחבר שוב לאני מאמין חינוכי, במסגרת תרגיל שאנחנו עושים בסדנאות שלנו:

נניח שאנחנו שואלים את עצמנו: מה הקול החינוכי שלנו? מהו הדבר המשמעותי, המהותי במיוחד עבורנו בחינוך?

אל תענו מיד. תשהו עם השאלה. תעברו דרך כל התשובות האוטומטיות שעולות בכם, התבוננו פנימה והניחו לשאלה להיות אתכם לרגע. המתינו שתעלה תשובה, אפילו כזו מפתיעה, או תחושה, או דימוי. אל תחפשו בספריית השכל, את זה אתם רגילים לעשות.

בסוף משהו יעלה.

למשל, כששחר שאל את עצמו מה משמעותי לו בחינוך, די מהר עלה אצלו: חיבור לרגש. כשהתחיל לדבר על זה, הוא הרגיש שזה לא לגמרי מדויק… מה שחשוב לו בעיקר זה שתהיה התרגשות!

ענבל, בת-זוגו לתרגיל, הדהדה: חשוב לך שתהיה התרגשות! והציעה: בואו נפתח את זה קצת…

עכשיו שחר מדבר ביותר ביטחון, מחובר למשמעות שמורגשת אצלו: צריך להיות איזה וואו, פליאה. או וואו, הבנתי! או תחושת מסוגלות – הרגע הזה שבו הילד אומר וואו, אני יכול לעשות את זה! הרגע הזה של הגילוי. זה יכול להיות גם גילוי ערכי כזה – וואו, זה חשוב לי. צריך להיות שם "וואו" – המשהו החדש שלא היה שם קודם, בעיקר בחיבור בין החוויה לתודעה. 

ענבל מהדהדת שוב את דבריו (חוזרת על לב העניין, אבל מקפידה להשתמש באופן מדויק במילים ובביטויים של שחר), ואז מוסיפה: תראה אם יש שם עוד…

שחר מקשיב להדהוד, מקשיב לדבריו הנאמרים עכשיו מבחוץ ומרגיש איך הם פוגשים אותו עכשיו. הם מרגישים לו טוב. אפשר להתקדם. הוא לוקח את ההזמנה לבדוק מה עוד יש שם, מקשיב למה שיש. לאחר זמן מה הוא מהנהן, ואומר שעולה דימוי – צוואר בקבוק. הוא מתחיל לתאר – בתהליך הלמידה יש הרבה אפשרויות, הרבה פוטנציאלים למימוש, אבל בצוואר הבקבוק יש התמקדות לאיזשהו דבר אחד חדש. הדבר החדש שעבר בפתח הצר של צוואר הבקבוק מתרחב. 

שחר מציין שמעולם לא עלה בו הדימוי הזה. ההקשבה העמוקה למשמעות שהתפתחה סביב הרגע של הגילוי – ה"וואו", המשהו החדש שלא היה שם קודם, הביא לקצה שממנו עלה דימוי חדש. אפשר עוד להרחיב ולהעמיק סביב המשמעות המורגשת הזו, ולהמשיך לנסח מתוכה ניסוחים שמעולם לא היו קודם. באיזשהו שלב נגמר הזמן ושחר כותב את "לב העניין" – משפט ליבה שיאחז את המשמעות שהתנסחה (עדיין לא צריך להיות משפט תקשורתי כלפי חוץ).

משפט הליבה: חשוב שתהיה התרגשות – שיהיה "וואו"! מכל הפוטנציאליים והאפשרויות שהיו קודם, ה"וואו" החדש שלא היה שם קודם, עובר דרך צוואר הבקבוק, עכשיו מתמקדים בו, והוא מתרחב.

מה שהדגמנו כאן הוא התחלה של שלב אחד מפרקטיקה שאנחנו מתבססים עליה ב'מצפן חינוכי אישי', ונקראת חשיבה בקצה הידיעה (TAE) של פרופ' ג'נדלין. הפרקטיקה מאפשרת את החיבור פנימה ואת ניסוח המשמעות משם, במקום בו המשמעות מורגשת מתוך עולם החוויות וההתנסויות, אבל עוד לא מנוסחת. בדוגמה שהצגנו (מבוססת על תרגיל אמיתי) אפשר לראות כיצד כל הניסוחים מגיעים מתוך חיבור למשמעות פנימית, ולא מניסוחים אינטלקטואליים שמגיעים מבחוץ. תהליך הניסוח מביא לדימויים חדשים, להבנות חדשות שמאפשרות פתח להמשך חקירה, גילוי ודיוק של ההיבט "חשוב שתהיה התרגשות" שהוא חלק חשוב מהמהות החינוכית של שחר.

מצפן חינוכי אישי – לנסח מהות חינוכית אישית מקצה הידיעה

אז מה אנחנו עושים במצפן חינוכי?

אנחנו מזמינים נשות ואנשי חינוך לנסח היבטים מהמהות החינוכית האישית שלהם על-ידי התבוננות פנימה והקשבה לקצה הידיעה. אנחנו עושים את זה בהשראת פרקטיקה "חשיבה בקצה הידיעה" (TAE) של פרופ' ג'נדלין, שמנחה לשהות, לחוש את המשמעות, ולאפשר לניסוח להתהוות, וכל העת להיות מחוברים למשמעות המשתנה והמורגשת בתוכנו. אנחנו עוברים בין ארבעה צעדים כשבכל אחד תרגול בזוגות. 

בנוסף לארבע הסיבות שכבר מנינו לגבי רעיון האני מאמין חינוכי: כיוון, שיח, משמעות והצהרה, יש משמעויות חשובות נוספות, ספציפיות למצפן חינוכי אישי:

  • הרחבת גבולות: ניסוח של מה שלא מנוסח עדיין מרחיב את הגבולות שלנו. מרחיב ומעמיק את ההבנה שלנו לגבי המעשה החינוכי שלנו.
  • יצירה וחיבור לקול האישי: ניסוח מהקצה הוא תהליך יצירתי, יצירת החדש, והחיבור לקול האישי שלנו. זהו תהליך יצירתי של איש החינוך, וככזה – חוויה מרגשת.
  • אמת פנימית: ניסוח מהקצה הוא חוויה סובייקטיבית עמוקה המאפשרת להתחבר למקורות הפנימיים וליצור משם אמת אותנטית ואישית. 
  • שינוי בהיבטים של המעשה החינוכי: עצם הניסוח של משהו חדש לגמרי מאפשר לפעול באופן אחר ממה שהיה לפני כן.

ולפני סיום…

סיימנו את הקפה, ומזמינים חשבון. מקווים שהיה לכם מעניין.
אם הסתקרנתם, אתם יודעים איפה למצוא אותנו. הרי כבר יש לכם את הטלפון שלנו.
ויש גם עוד שני מאמרים קודמים:

מצפן חינוכי אישי – לחשוב מעבר לידיעה החינוכית – מאמר ראשון שמתעמק בפילוסופיה בבסיס מצפן חינוכי אישי – קצה הידיעה ומעבר.

הקשבה למצפן חינוכי אישי – סדנה ראשונה עם צוות חינוכי – מצפן חינוכי אישי מיועד לצוותים חינוכיים בבתי-ספר ובארגונים חינוכיים. המאמר מציג סדנה לדוגמה עם צוות חינוכי.

orit@parnafes.org

tomer.segev.s@gmail.com

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

2 תגובות

  1. כרגיל, תענוג גדול לקרוא אותך. נהניתי במעלית, נהניתי בקפה. התהליך נשמע ממש כמו קסם, כל כך משמעותי וממלא, מדייק ופותח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

מצפן חינוכי אישי – לחשוב מעבר לקצה הידיעה החינוכית

איך ממציאים את עצמינו מחדש אחרי משבר הקורונה? המצפן האמיתי נמצא אצלינו פנימה. הפוסט הזה מציע דרך חדשה שמסתמכת על פרקטיקת "חשיבה מעבר לקצה הידיעה" כדי לכוונן ולדייק תפיסות חינוכיות מתוך התבוננות והקשבה פנימה. פוסט ראשון בנושא.

רימון

שנה טובה

שנה טובה – שנת תשע"ז
שלושה רעיונות של למידה מתנועת החיים בברכה לשנה החדשה

ashim-d-silva-100979

שנשמור על קשר?

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים ממני: פוסטים בבלוג, ועדכונים ישר מהתנור על כל מה שחדש כאן. המייל שלכם יישאר חסוי.

דילוג לתוכן