מבידוד לשחרור – להניח לתנועת החיים לזרום

אולי זו תקופת הקורונה הלא שפויה, אולי זה חום יולי-אוגוסט, אולי זו ההתניה שפועלת עלי בכל פעם שמתקרב אוגוסט – שחרור שליטה, לתת לדברים פשוט להיות כפי שהם, להניח לילדים ולשחרר ממה שצריך, ממה שחייבים, להניח להם פשוט להיות כפי שהם.

ילדה קטנה בבידוד

בתחילת אוגוסט נפל הפור על שירה (ומשתתפי כל הקייטנה שלה – ילדים וצוות). בידוד של שבוע בבית. לא חברים, לא גינות משחקים, לא טיולים, ולא בילויים. אצלנו זה תמיד מרגיש לי קשה יותר – לשירה אין אחים או אחיות קרובים לגילה, כך שלשחק עם חברים זה חלק חשוב. כל שאר דרי הבית הם מבוגרים – אינטראקציה ילד-מבוגר שונה כל כך מאינטראקציה ילד-ילד.

הרגשתי מגויסת. נערכתי לתכנן סדר יום, פעילויות, כפי שעשינו בסגר. רק שלא תשתעמם יותר מידי. רק שיעברו הימים לכולנו בקלות במסגרת הסביר.

ואז הכל התחיל באילוץ.

היה עלי להשתתף בפגישת זום במשך כל הבוקר. הייתי קצת בלחץ מהעניין – רק אני והיא בבית, אני נעלמת בחדר – והיא? מה תעשה שלוש שעות לבד?

מוקדם בבוקר סידרתי לה את החדר ואת השולחן והנחתי משחקים, חומרים, פעילויות שהרגשתי שיהיה לה נעים לעשות. לא הגזמתי, הנחתי כמה דברים על השולחן, כמה ספרים על המיטה, 2-3 משחקים על הריצפה. שתרגיש מוזמנת, אבל לא מחוייבת. שלא תהיה הרגשה של עומס אלא של נינוחות ונעימות.

הסברתי לה (לבת ה 7) שאני צריכה להיות בפגישת זום 3 שעות, ואם היא צריכה משהו היא יכולה לבוא ולדבר איתי.

להפתעתי היא אמרה: "אמא, אל תדאגי. אני בסדר"

להפתעתי הנוספת, כך אכן היה. אלה היו שלוש שעות נינוחות, נעימות ויצירתיות. היא היתה בחדר שלה, בחרה משחקים ופעילויות שמזמן לא עשתה, גם ממה שהכנתי אבל לרוב לא. ויותר מזה, כשהסתיימה הפגישה שלי, מצאתי ילדה מרוצה, חיונית, רגועה וטובת מזג.

בזמן שלא הייתי, שיחקה במשחקי דמיון עם חלקי משחקים שונים שהיו בחדרה, פתרה לוחות סודוקו שמצאה, התחילה לבנות מצגת מיוזמתה – יומן הקורונה שלי, שיחקה בכמה משחקים שבכלל שכחה מקיומם, כשרצתה הפוגה, קראה מעט להנאתה.

כשניתנה לה הרשות, האחריות והזכות לעשות כרצונה, שירה פשוט זרמה מתנועת החיים שלה, כשהסביבה מתרחשת אל תוך התנועה שלה, ונושאת אותה קדימה.

ללמוד זה כמו להיות ירדן

הזרימה של הילד, כמו זרימה של נחל. זו לא זרימה שנדחפת ממשאבות, אלא מתוך הנביעה הפנימית של המעיין שהוא הכוח המניע, באינטראקציה עם הסביבה.

כשיש מדרון תלול, הזרימה מתגברת. גם כשילד נשאב לתוך עשייה ולמידה, הזרימה מתגברת.

כשיש אבנים, מחסומים, הנחל מוצא את דרכו, אולי הזרימה מעט נחלשת, אבל הוא ממשיך.

לפעמים יש מכשול של ממש. גבעה, סלע גדול. ייתכן שהזרימה תיפסק לגמרי לזמן מה.

ייתכן שהנחל לא יוכל להמשיך בנתיב הזה. כן, גם לילדים דועך העניין מפעילות מסויימת. לפעמים הם אפילו נוטשים תחום עניין שלהם.

אבל המעיין מוסיף לנבוע, ומזרים מים במורד הנחל, ולמרות המכשול, המים מוצאים להם נתיבים חדשים לזרום בהם. כך גם הילד.

ואנחנו? מה תפקידנו? להיות שם. לשמור שלא יזהמו את מי הנחל, לשמור על המעיין שיהיה בריא וחזק ויזרים מים, שאבנים לא יחסמו את הפתח, שיהיה שמח, בטוח.

סביבה מאטה, תנועה מלאה ואינטנסיבית

בימים שלאחר הגילוי ששירה במיטבה כשמניחים לה ומאפשרים לה לזרום עם תנועת החיים שלה, המשכתי באותה גישה. שירה ביקשה שאמשיך לארגן לה את החדר ואניח חפצים, משחקים וספרים, שאצור לה סביבה נעימה. היא אמרה לי שהיא לא מתחייבת לשחק או לעסוק במה שהנחתי, אבל נעים לה שאני משקיעה תשומת לב, ומארגנת לה סביבה נעימה.

הרגשתי תחושה מוזרה. יש עיקרון כללי שפועל הרבה פעמים שאומר: ככל שההשקעה גדולה יותר כך התוצאה גדולה יותר. למשל, אם אני משקיעה יותר כוח בדחיפת עצם, כך הוא יידחף יותר מהר ולמרחק גדול יותר. כולנו גם למדנו שככל שנשקיע יותר בלימודים, כך נצליח יותר, ונקבל ציונים טובים יותר. יש אינסוף דוגמאות כאלה.

והנה כאן, אני פתאום מרגישה דיסוננס. ככל שאני משקיעה יותר תכנון, יושבת יותר עם הילדה שלי, יוזמת יותר פעילויות, כך אני חווה פחות אקטיביות מצידה, פחות חיוניות, פחות יצירתיות, יותר התנגדות.

וכשאני הולכת כנגד הדפוסים שלי ששואפים להשקיע, לתרום, לקדם, ומחליטה באופן מודע לאפשר מרחב פתוח וחופשי שבו אני מתמזגת עם הרקע ומופיעה רק כשאני נצרכת, דווקא בחוסר ההשקעה הזה מופיע אפקט מרשים.

גם כשמדובר בקבוצת ילדים שפועלים בסביבה אפשר לראות את אותו רעיון: מתקיים יחס הפוך בין אינטנסיביות סביבת הלמידה לבין עוצמת התנועה של הילדים.

למה הכוונה?

סביבת למידה אינטנסיבית: סדר יום צפוף, מבוגר שנותן הוראות תכופות, מכוון, מבנה פעילויות, מציע עוד ועוד הצעות, פעילויות מובנות ותכופות. אינטנסיביות כזו ממסגרת את הילד, מאפשרת לו תנועה מאד מוגבלת וסוגרת אותו לכיוונים מסוימים. מבחינה זו, התנועה של הילד קיימת, מונעת (אם הוא משתף פעולה) אבל לא חיה ושופעת.

סביבת למידה מאטה: סביבת למידה טבעית, מאפשרת מרחב תנועה ופעולה, סדר יום מאוורר וכולל רק מינימום הכרחי, מבוגר נוכח וקשוב, מתערב רק על-פי צורך שעולה מהילד. חשוב שהסביבה הפיזית תהיה נעימה, משרה נינוחות ומזמינה. ספרים וחפצים מזמינים ומעוררי סקרנות הם חלק מהסביבה, אבל הילד לא מחויב להתייחס אליהם. בסביבה כזו יש מרחב פעולה פתוח לילד, וכן מרחב לביטוי עצמי. תנועת החיים שלו מלאה וחופשית לנוע במלוא כוח החיים שלה.

ילדים שפועלים במרחב נינוח ומאפשר, חף מעומס הנחיות ומהכרח חיצוני לבצע אותן, הם עצמם ממלאים אותו ברעיונות שלהם, במוטיבציה, בעשיה, ובביטוי עצמי. כשהמרחב מתמלא במה שהילדים מביאים, בהובלה העצמית שלהם, בחוויה כולית, הוא יכול אפילו להחוות כאינטנסיבי, כאוטי, מלא. כי באמת יש שם הרבה עשייה ולמידה והיא מונעת על-ידי הילדים.

יש לנו עוד שבועיים וחצי לחופש הגדול – אפשר לנסות ולחוות עם הילדים הפרטיים שלנו. שתפו בתובנות!

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
אשמח מאוד לקרוא מה חשבת

6 תגובות

  1. הללויה!
    ורק רוצה להוסיף, שאנחנו לא מתורגלים.ות ב'מאמץ' שהוא נוכחות מלאה, רחבה ו
    אותנטית. זה 'מאמץ' אחר. רגילים.ות באמת לעשות ולכוון, ואם לא זה נראה לנו שלא נעשה דבר.
    אבל החכמה היא, לא 'לעשות' אלא להמשיך להשתכלל בלנכוח ולהיות שם במלואנו. גם עבורנו ועבור ילדינו. שם מתרחש הקסם.

    1. נדמה לי שאני מבינה מה זה לנכוח ולהיות שם במלואנו. מעניין אם אני מבינה את זה כמו שאת מתכוונת.
      בכל אופן, ידעתי שהפוסט הזה ישמח אותך. אני צריכה ליצור את התובנות שלי בעצמי. 🙂 וגם הן משתלבות בתפיסת עולם חינוכית משלי. לפעמים אנחנו נמצאות במרחבים חופפים…

  2. מתחברת מאוד למה שכתבת, ודווקא מצד העבודה שלי עם קשישים! ברגע שאני מצליחה לייצר עבורם (בקבוצת המוזיקה) סביבה מאפשרת, עם נוכחות מלאה, וקצת פחות "פעילויות מובנות" ו"מערכי שיעור" מתרחש הקסם. הם עצמם ממלאים את המפגש בתוכן ומשמעות, וזאת חוויה מאוד מספקת. לכולנו.

    1. הי ורד, כיף לשמוע ממך ולקרוא את התגובות שלך. זה לא מפתיע אותי בכלל – ילדים, נוער, בוגרים, קשישים – כולנו בני אדם עם תנועת חיים, וזה עובד אותו הדבר… שמחה שאת מאששת את התחושות והתובנות שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד פוסטים מעניינים מהבלוג

למידה ארוכת טווח

למידה ארוכת טווח

עיסוק ארוך טווח נותן הרבה משמעות ותחושת ערך לילד, ויוצר תחושה של המשכיות, של בית מוכר ונעים, של מקום להתפתח בו ולצמוח, מקור לביסוס יכולת, תחושת מסוגלות וגאווה. במיוחד עכשיו. מחשבות על תהליכי למידה ארוכי טווח ואיך מאפשרים אותם.

לדמיין חינוך איטי

תתארו לכם חינוך איטי

בחצי שנה האחרונה אני עוסקת בחינוך איטי, ומבחינתי הוא די מתערבב עם "למידה מתנועת החיים". בפוסט הזה אני מנסה לדמיין, לתאר לעצמי, איך אני רואה חינוך איטי, בפועל.

ashim-d-silva-100979

שנשמור על קשר?

הירשמו לניוזלטר וקבלו למייל עדכונים ותכנים ממני: פוסטים בבלוג, ועדכונים ישר מהתנור על כל מה שחדש כאן. המייל שלכם יישאר חסוי.

דילוג לתוכן