ניסוח של ידיעה מעורפלת

מאת אורית פרנפס ותומר שגב

'מצפן חינוכי אישי' הוא מהלך שבאמצעותו אנשי חינוך מנסחים ומדייקים את האני מאמין חינוכי שלהם.
הניסוח לא מגיע רק ממקורות חיצוניים או ממה שכבר ידוע ומוכר, אלא מהקשבה לידיעה פנימית.
הידיעה הפנימית שאנשי חינוך נושאים עימם היא במקרים רבים מעורפלת ולא תמיד מנוסחת במילים. היא מבוססת במקרים רבים על חוויות והתנסויות לא מומשגות.

מהי ידיעה מעורפלת? כיצד מנסחים אותה? ננסה להבהיר את הרעיון באופן כללי (בהשראת פרופ' ג'נדלין), כשניסוח מהות חינוכית הוא מקרה פרטי.

ידיעה מעורפלת

"אני מרגישה מה אני רוצה להגיד, אבל אני לא מצליחה להגיד את זה…" 

מכירים את התחושה הזו?

לפעמים אנחנו רוצים לומר, או לכתוב משהו שהוא עדיין מעורפל בתוכנו. אין לנו תשובה מוכנה מראש לגביו, אף פעם לא חשבנו אותו קודם. אבל אנחנו מרגישים אותו בפנים, כסוג של ענן, סוג של ידיעה מעורפלת, כתחושת בטן. אנחנו לא רוצים לברוח משם כי אנחנו מרגישים שיש שם משהו חשוב עבורנו, חדש, משמעותי. 

איך לעבוד עם ידיעה מעורפלת שיודעת משהו חשוב, אבל עוד לא מגלה לנו אותו במילים?

ידיעה אישית נמצאת בכל מיני תחומים, בתחומים רגשיים, במצבים קונפליקטואליים, במערכות יחסים, בפיתוח רעיון, בניסוח חוויה, ביצירה, בניסיון להסביר מה אני עושה בתחום העיסוק, ועוד.

השדה שלנו הוא תחום החינוך.

לנסח את המהות החינוכית

ב"מצפן חינוכי אישי" אנחנו מפתחים דרכים לעבוד עם הידיעה המעורפלת הזו כדי לעזור לאנשי חינוך לנסח את מה שחשוב ומשמעותי להם בתחום החינוך. הניסוח הוא קודם כל להבהיר לעצמם, אבל יכול לשמש גם לביטוי החוצה.

אנחנו מובילים תהליכים של אנשי חינוך מנוסים בניסוח התפיסות החינוכיות שלהם מהמקום המעורפל שנושא משמעות וידיעה אישית עמוקה. אלה הם תהליכים שונים במהותם מהמקובל. במקום להעביר ידע, אנחנו מאפשרים לידיעה הפנימית – המקצועית, הייחודית והאישית  – של המשתתפים והמשתתפות להתגלות ולהתנסח. גם כדי להביא אותה לעולם, אבל חשוב אף יותר – כדי להבהיר אותה לעצמם. במקום להביא 'אור' מבחוץ, אנחנו מאפשרים ל'אור' שטמון בפנים לבוא לידי ביטוי ולפעול.

על הידיעה

מהו ידע ציבורי? 

הידע אליו אנו מתייחסים בדרך כלל, הוא ידע גלוי וידוע. זהו ידע שהצטבר לאורך הדורות ומצוי באינספור ספרים בספריות. זהו ידע הנלמד בבתי-הספר ובאוניברסיטאות. ידע שאפשר לקרוא. ידע מפורש, מומשג, ציבורי ומנוסח.

הידע שאנו נושאים עמנו הוא בחלקו ידע ציבורי ומנוסח – מה שלמדנו על העולם מהחברה, ממוסדות חינוך, מספרים, מאמצעי התקשורת. הוא שלנו במובן שהוא הובנה בתוכנו, והפך להיות ידע שלנו. אנחנו יכולים לדבר עליו, להבין אותו, לכתוב עליו.

מהי הידיעה האישית שלנו? 

אנו נושאים עמנו ידיעה עשירה ועמוקה מתוך אינספור חוויות והתנסויות חיים שהיינו בתוכם וחווינו אותן. אבל הרבה מהידיעה הזו איננו מנוסח לנו במילים ועל כן לא נגיש לנו בחשיבה ובקוגניציה. הידיעה הזו פועלת בתוכנו ואנחנו יכולים לחוש בתחושות או במשמעות מעורפלת כשאנו מפנים תשומת לב לסיטואציות מסוימות.

דוגמה לידיעה פנימית שאיננה מנוסחת 

אנחנו מסיימים פגישה או שיחת טלפון עם מישהו, ויוצאים עם תחושה כבדה. לא היה משהו קשה במיוחד בפגישה, והיא התנהלה טוב. ובכל זאת התחושה הזו… התחושה הזו מחזיקה ידיעה אישית מובלעת שכרגע איננה מנוסחת. אנחנו יכולים לשער השערות על מה שאנחנו כבר יודעים שהיה בשיחה, או מה שאנחנו יודעים על האדם הזה. אבל בתחושה הזו יש יותר מזה. אנחנו יכולים להרגיש משהו עמום ומעורפל, אבל כל עוד לא ננסח את מה שאנחנו מרגישים לא נוכל להבהיר זאת לעצמנו.

לשם כך דרושה הקשבה עמוקה פנימה וניסיון להתחיל לנסח משם.

בדומה לדוגמה, אבל לא בהכרח בסיטואציות רגשיות, אנו מתרכזים בתפיסות ובאמונות חינוכיות אישיות של המשתתפים. לרעיון שרוצים לבטא יש תחושה, ומשמעות שאפשר להרגיש, אבל קשה לנסח אותו במילים מדויקות. התהליך שאנחנו מובילים מסייע בהתהוות ניסוח שיוצר הבנה בהירה של הרעיון שעד כה רק היה מורגש (כמו התחושה הכבדה בתוך הפגישה בדוגמה).

איך מנסחים משמעות מעורפלת?

1. עוצרים, ומקשיבים פנימה

אנחנו נמצאים רוב הזמן בעשייה ובפעילות. כדי להקשיב פנימה אנחנו צריכים לעצור. לפתוח מרחב שקט שבו נוכל לשים לב לתחושת המשמעות, לקצה החי שמבקש להתבטא.

2. עובדים עם שותף קשוב

לא קל להקשיב פנימה לעצמינו. לפעמים אנחנו הולכים לאיבוד, לפעמים דעתינו מוסחת. מישהו שנמצא אתנו שם, גם אם הוא לא מכוון, עוזר לנו לשמור על הכיוון הפנימי שלנו.

כששני אנשים נמצאים בשותפות בהקשבה עמוקה לידיעה אישית פנימית, אחת מהן מקשיבה לעצמה פנימה, לידיעה המובלעת שמתבטאת בתחושות ודימויים, והשני מקשיב לה, מחזיק יחד איתה את מרחב ההקשבה.

3. חושבים בקצה הידיעה (פראקטיקת ה TAE – Thinking At the Edge)

ישנם צעדי הנחיה שתומכים בתהליך הניסוח מתוך הקשבה לעצמנו. הפרקטיקה שמנחה אותנו היא פרקטיקת ה TAE שפיתח פרופ' ג'נדלין ואנשים נוספים. הפרקטיקה כוללת צעדים לפיתוח שימוש רענן בשפה, ואופן חדש לדבר מתוך השדה שאדם יודע אבל אף  פעם לא היה מסוגל להגיד או לכתוב. זוהי פרקטיקה מורכבת שכוללת 14 צעדים, שמטרתם לפתח תיאוריה של ממש. אנחנו התאמנו היבטים מהפרקטיקה הזו לשדה החינוכי בכמה רמות:

1. יצרנו מהלך פשוט הרבה יותר שכולל חלק מהאיכויות העמוקות של התהליך המקורי.
2. התאמנו את המהלך לאנשים שלא מכירים את הפרקטיקות של ג'נדלין (התמקדות, למשל)
3. התאמנו אותה לשדה החינוך, וספציפית לניסוח מהות חינוכית.

בכל פעם שאנחנו צוללים אל המקום המעורפל בקצה החי של הידיעה, ומצליחים לנסח מתוך הקצה החי הזה, אנחנו מוצאים דבר מה יקר לנו, שמעשיר אותנו, מגדיל את איזור הידיעה שלנו, ונושא אותנו הלאה.