בית ספר הכפר הירוק
סדרת בשבילי הלמידה – סיורים לבתי-ספר מעוררי מחשבה והשראה כתיבה: ד"ר אורית פרנפס בדרך לבית הספר בית הספר הכפר הירוק הוא בית ספר ותיק ששמו
הבלוג, לפי נושאים
כל הפוסטים בבלוג
מה להאטה ולחינוך?
מה לחינוך והאטה? מה זה אומר ללמוד לאט? למה זה חשוב? איך עושים את זה? מהו חינוך איטי?
הרעיונות הללו מהדהדים אצל אנשי חינוך רבים. בחודשים האחרונים מתרחשים מפגשים, נכתבים מאמרים. קצת מזה בפוסט. התחלות.
איך עושים חופש?
חופש גדול בתקופת הקורונה. בתוך כל אי הוודאות שאנחנו חיים בה, החופש הגדול כבר כאן. הילדים בבית, ונכון שהתרגלנו כבר מימי הסגר, אבל הילדים זקוקים לחופש אמיתי. איך עושים להם חופש?
איך שרדנו את הסגר? מקצבים של חופש כפוי
פוסט רפלקטיבי על כמה דברים שלמדתי משהות עם בתי הקטנה בבית מהרגע שהופסקו הלימודים בבית-הספר מחמת משבר הקורונה, ועד החזרה הזהירה של כיתות א-ג לבתי-הספר.
רוטינות וחזרתיות
פעם חששתי שרוטינות יוצרות שגרה משעממת, וחשוב ליצור שינוי מתמיד וחידושים. אבל דווקא ההתנסויות שלי עם ילדים, והתבוננות בפעילויות בחיים הביאה לכמה תובנות מעניינות.
בשבח המשמעת העצמית והחיצונית
משמעת חיצונית בדרך כלל נתפסת כשלילית. אבל חקירה נוספת מראה שגם משמעת חיצונית יכולה מאד לתמוך בתהליכי למידה. מתי משמעת חיצונית תומכת בלמידה, ומתי היא יוצרת למידה כפויה מבחוץ?
אנטומיה של חופשה
שיטוט ללא מטרה על החוף, הקפצת אבנים במים, נדנוד עדין בערסל, קריאה, שיחה, שכשוך במים. בסביבה הכל כך פשוטה ונקייה. היתה הרגשה שתנועת החיים מכיילת את עצמה, לומדת מחדש את עצמה באופן מזוכך, להיות מדויקת לעצמה.
את שתהיי בים זו לא את שעכשיו
מה קורה כשילדה מסרבת בתוקף ללכת לים ואז מוצאת עצמה צוהלת בשמחה מדלגת מעל הגלים. על ההבדל העצום בין רעיון תיאורטי שמנוסח במילים, לבין חוויית הגוף והסיבות להבדל הזה.
שחיה למטרה – אתגרים ותובנות בליווי הורי
הסיפור על ניסיונות השחייה הראשונים של שירה, ואיך כמעט קלקלתי וחיבלתי בתנועה שלה קדימה. איך להיות סביבה שמאפשרת נשיאה קדימה עבור הילדה, איך ללוות את תהליך הלמידה?
שקט בלב הסערה – למה אצלינו יש שעת מנוחה גם אחרי גיל שנתיים?
מנפלאות ה -quiet time. היא נמצאת בחדר שלה, והאחריות על מה לעשות בזמן הזה היא שלה – לשחק, לצייר, לעיין בספרים, ליצור משהו. קצת כמו להיות על אי בודד. שלווה יורדת על הבית ומאפשרת לנו להתחיל דף חדש, חלק ומאוזן, כך באמצע היום.
מנהרת המעורבות
לפעמים, כשאני מאד עסוקה במשהו, אני יכולה לשכוח את עצמי לגמרי. יש שם חדווה גדולה. זו מנהרת המעורבות. אני מתבוננת בקבוצת ילדים שאני פוגשת בכל שבוע. אני מחפשת את אותם רגעים שבהם הם נשאבים אל תוך מנהרת המעורבות ושוכחים עצמם בתוכה. מה קורה שם?
רעיונות פוגשים מציאות
מה באמת קורה כשפוגשים מציאות? לפעמים המציאות מכה בפנים, לא מחכה לרעיונות שישפיעו עליה. היא בשלה, בהתרחשות שלה, מתעלמת ממה שאני מביאה, מצפה שאני אשתלב בה, אתמסר לגחמותיה, אבלע בתוכה. מחשבות ותובנות.
